בקריאת פרשת 'דברים' - שהיא תחילת התוכחה הגדולה של משה רבינו לעם ישראל בטרם הסתלקותו מן העולם - ישנן מספר סוגיות שדורשות התייחסות.
ראשית, אם משה חפץ להזכיר לעם את ארבעים שנות מנהיגותו שבהן הוא הוביל את העם עד הלום, מדוע הוא לא התחיל ממש בהתחלה - עם יציאת מצרים, קריעת ים סוף וחטא העגל - שהם אירועים גדולים שבאו לפני תחילת מסעם מחורב ארצה? ומדוע הוא חזר על כל הפרטים במלחמות האדירות נגד שני המלכים סיחון ועוג - שהתרחשו זה עתה? הרי כולם זכרו אותן היטב. התשובה לשאלות הללו, אחת היא. עם ישראל היה בעת ההיא לפני כניסתו לארץ, שזו מטרתו העילאית מזה ארבעים שנה. משה, למעשה, אמר להם: תראו כיצד חטאכם בפרשת המרגלים, כאשר אמרתם "בשנאת ה' אֹתנו הוציאנו מארץ מצרים לתת אֹתנו ביד האמֹרי להשמידנו" [דברים א', כ"ז], עיכב אתכם שלושים ושמונה שנים במדבר. הניסים שה' עשה לכם כעת, היה עושה לכם אז, לו רק הייתם מאמינים בו ובהבטחתו לכם ולאבותיכם.
ואכן, משה רבינו החל לשחזר את תחילת מסעם של בני ישראל מחורב ארצה, וגילה לנו ב'דברים' משהו מדהים שלא ידענו קודם לכן. "ה' אלֹקנו דִבר אלינו בחֹרב לאמֹר רב-לכם שֶבֶת בהר הזה: פנו וסעו לכם...בֹאו ורשו את-הארץ אשר נשבע ה' לאבֹתיכם" [דברים א', ו'-ח']. מהו החידוש? שה' דיבר, לא אל משה רבינו, כפי שעשה פעמים רבות, אלא דיבר ישירות לכל אחד ואחד מן העם וציווה אותם לנסוע ארצה, בדיוק כפי שהוא דיבר אליו במעמד הר סיני. והפעם לא נחרד העם, ולא ביקש שמשה יעביר את דברי ה' אליו. מדוע זה? כי ה' רצה לחזק את כל אחד ואחד מן העם באמונתו בה'. הוא ידע את המתרחש בליבם וניסה לחזקם, כדי למנוע מהם את חטא המרגלים.
עוד גילוי היסטורי חשוב שאנו לומדים מפרשת 'דברים' קשור לתגובתו של משה רבינו בעת חטא המרגלים. בפרשת 'שלח' העם בכה באמרו "ולמה ה' מביא אֹתנו אל-הארץ הזאת לנפֹל בחֶרֶב...הלוא טוב לנו שוב מצרימה" [במדבר י"ד, ג']. תגובתם של משה ואהרון היתה: "ויפֹל משה ואהרֹן על-פניהם לפני כל-קהל עדת בני ישראל" [שם, ה']. למעשה, בעימות הנורא ההוא, כפי שהוא מתואר בפרשת 'שלח', משה מצטייר כאדיש. מדוע? כי העם שזה עתה שמע מן המרגלים על הענקים והערים הבצורות, לא היה מוכן לשמוע מאומה ממי שלא היה עמם בארץ שום "חוות דעת". ולכן, דבריו של משה נפלו על אוזניים ערלות. ומכיוון שדבריו לא נשמעו, הם היו כלא היו. רק פה, בפרשת 'דברים' מתקן משה את הרושם הקשה והמוטעה לגבי התנהלותו מול העם בעת ההיא, באומרו כאן: "ואֹמר אלכם לא-תערצון ולא-תיראון מהם: ה' אלֹקיכם ההֹלך לפניכם הוא ילחם לכם ככל אשר עשה אִתכם במצרים לעיניכם" [דברים א', כ"ט-ל'].
דבר נוסף שהוא לכאורה מוזר קרה מיד לאחר שמשה מתאר את תגובת ה' לחטא המרגלים - שבה ה' נשבע שאף אחד מהאנשים "מהדור הרע הזה" לא יראה את "הארץ הטובה אשר נשבעתי לתת לאבֹתיכם" [שם, ל"ה]. מיד משה מזכיר את חטאו במי מריבה, במילים הללו: "גם-בי התאנף ה' בגללכם" [שם, ל"ז]. מדוע עשה זאת? מה הקשר בין עבירת העם אז ועבירתו של משה שלושים ושמונה שנים לאחר מכן? לעניות דעתי, משה רבינו רמז לעם בתוכחתו שכולם ערבים לכולם וערבים בכולם - עבירתם של העם בפארן הובילה לעבירתו של משה בצין. משה רמז להם שבחטא המרגלים הוא התחנן אל ה' להצילם מחרון אפו כאשר ה' אמר למשה: "אַכֶּנו בדֶבֶר ואורִשֶנו ואעשה אֹתך לגוי-גדול ועצום ממנו" [במדבר י"ד, י"ב]. וכאשר משה חטא, לא הזקנים, לא השופטים ולא העם קמו וזעקו אל ה' לסלוח למשה ולאפשר לו להיכנס לארץ. האכזבה והכאב בקרבו של משה היו גדולים מאוד. מן הדברים הללו אנו למדים על אהבתו האדירה של משה לארץ ישראל, ועל כמיהתו הגדולה להשתתף בכיבושה, בנחלתה, ובקיום המצוות התלויות בה.
ואכן, פרשת 'דברים' מאירה את תורתנו הקדושה ומוסיפה לה פן חיוני - היסטורי וערכי גם יחד. למדנו על קרבת ה' לעם ישראל בחורב - גם אחרי מעמד הר סיני - על תפקודו המדויק של משה בחטא המרגלים, ועל יחסו כפוי הטובה של העם כאשר הוא לא גמל למשה בחטאו היחיד על כל שנות מסירות נפשו לטובתו של העם.
בימינו אנו יש לתהות - כיצד היה מגיב משה רבינו - האוהב הגדול של עם ישראל, ארץ ישראל ותורת ישראל - נוכח התופעות העכורות של יהודים המחרימים את אחיהם אוהבי הארץ, המלשינים עליהם לגויים, והצוהלים כאשר אחיהם מגורשים מחבל ארץ שהוא נחלת יהודה. משה רבינו לבטח לא היה אדיש לחטא הגדול הזה של דור המרגלים החדש. תגובתו בחטא העגל ותגובתו בפרשת הראובני והגדי, שחפצו להישאר בעבר הירדן המזרחי, מרמזים על תגובתו לפילוגים בעם. דבריו ומעשיו היו לבטח קשים ביותר, כפי שם היו לדור המדבר.
יהי רצון שדורנו המפולג והשסוי ידמיין את משה רבינו ותגובותיו בימינו אנו, את חשיבותה של אהבת הארץ - כל כולה - את חשיבותה של אהבת איש לרעהו, ואת חשיבותה של ערבות הדדית בקרב העם.