שינוי השיטה אני מתלהב כמו כולם מהמחאה הסוחפת, נהנה לקרוא בעיתונים את כל הבעד והנגד, משתדל להימנע מכניסות לתל אביב ביום שיש הפגנה ופעם - פעמיים אפילו ביקרתי במאהל המחאה כדי להתרשם. אפילו פתחתי קבוצה ב"פייסבוק" לשינוי השיטה כי שמעתי שרק ככה אפשר להשפיע. משום מה אף אחד לא הצטרף... למרות כל זאת אינני בטוח שאני מבין (וגם לא בטוח שהמוחים מבינים) מה בדיוק רוצים. זה שרוצים שיהיה יותר טוב, שיהיה צדק חברתי, שתהיה חלוקה הוגנת של המשאבים, שהמחירים ירדו ושנהיה שמחים ומאושרים - זה ברור. אבל מה ואיך רוצים באמת שזה יתרחש? מי שנגד ביבי ומנצל את ההזדמנות (קואליציה, עיתונאים, שמאל וכו') - גם זה ברור. ועדיין לא הבנתי את המוחים. מה שאני כן מבין, שללא שינוי השיטה הקיימת ממילא שום מחאה לא תעזור ולא תביא שום תועלת. הרי בסופו של דבר מי שמקבל את ההחלטות זו הממשלה והכנסת. אם אין להם אינטרס או שהאינטרסים מנוגדים - לא יקבלו את ההחלטות שאנחנו רוצים. לכן, המפתח לכל העניין הוא שינוי השיטה. בשיטה הקיימת שבה יש "מיעוטוקרטיה" (כלשון אחד העיתונאים), שבה אין ברירה לראש הממשלה אלא להקים קואליציה המורכבת קצת מ"גושון" אחד והרבה מכל מיני קצוות רודפי בצע ומחויבי נישות שונות, להקים ממשלה עם 30 שרים ועוד כמה עשרות סגנים מיותרים רק כדי לרצות את כל מי שמקים יחד איתו את הגוש החוסם - אין שום סיכוי שיהיה צדק חברתי וחלוקה הוגנת. שינוי השיטה מחויב המציאות ולדעתי הוא גם קל מאד. לא צריך לפתח יותר מדי תיאוריות - תשאירו את הכול כמו היום ורק צריך שלושה חוקים פשוטים מאד לחקיקה ויישום:

• העלאת אחוז החסימה ל-10%. כך יימנעו כל הקטנים וההזויים, המאבקים הפוליטיים וה"נישתיים" יתקיימו בתוך המפלגות המייצגות את מרבית העם והשלטון יהיה מורכב ממפלגה אחת או שתיים שיש להן יכולת להיות יעילות בקבלת ההחלטות שתהיינה לטובת הרוב.

• הגבלת הממשלה ל-12 שרים בלבד. מינוי שר נוסף או סגן שר יהיו עבירה הגוררת הדחת ראש הממשלה. לא צריך כל כך הרבה שרים כאשר כבר מזמן להיות שר בממשלה הפסיק להוות תפקיד ביצועי והפך להיות תואר כבוד עם הרבה כסף ובלי שום תועלת לעם ישראל.

• אין יותר פריימריז. בבחירות כל בוחר יצביע בשני פתקים: פתק אחד למפלגה שהוא תומך בה ופתק שני לחברי הכנסת שהוא רוצה אותם בכנסת ובראשם ראש הממשלה. הוא יבחר זאת מתוך רשימה מוכנה מראש שתוכן (לא לפי סדר עדיפויות) על-ידי כל מפלגה.

שוק הנדל"ן

מזה כמה שנים אני תוהה על השוק הזה. זו לא "בועה" כמו זו שהתפוצצה בארה"ב ובשאר העולם המערבי. זו בועה מסוג אחר לגמרי. בשיעור הראשון במבוא לכלכלה מלמדים אותנו שהמחיר נקבע בנקודת המפגש של ההיצע והביקוש. ואני תוהה כבר כמה שנים - הרי ההיצע כאן (כך טוענים) נמוך. הביקוש גבוה אבל הוא גבוה אצל אלו שלא מסוגלים לשלם את המחיר שההיצע מציע. אז היכן כאן נקודת המפגש ואיך זה יכול להיות? יש לי כמה הסברים ואשמח אם מישהו יחשוב שהוא יכול לענות עליהם:

• המחיר לא נקבע לפי היצע וביקוש אלא לפי קביעת ה"שמאי הממשלתי" של המינהל שקובע (השד יודע איך - מה זה "ערך הקרקע"?) מחירים גבוהים כדי שהאוצר ירוויח. מחירים גבוהים אלו גוררים כמובן (כי הכול אצלנו באחוזים) את מחירי הבניה והמכירה והפיתוח וכול הקשור וככה המחירים גבוהים בלי שום קשר לביקוש. הפתרון לכך - שהשמאי הממשלתי בהוראת הממשלה יואיל בטובו לקבוע מחירים נמוכים כדי להתאים באמת לביקוש האמיתי. האוצר לא יפסיד מכך כי מספר הרוכשים ילך ויגדל. שהכלכלנים המומחים ייחשבו את זה ויגיעו לאותן המסקנות.

• מרבית אלו שיש להם כסף לקנות את הדירות היקרות מתחלקים לכמה סוגים:

• טייקונים הרוכשים דירות לכל מקורביהם ומשפחותיהם ומוכנים לשלם הרבה כי "יש להם" וכי הם רוצים להיראות "שופוני יא נאס" (על כך בהמשך).

• בעיקר אנשי הון מחו"ל הרוכשים למטרות "דירת קיץ" או "דירת חורף" או להשכרה במחירים גבוהים.

• רוכשים מתוך "עמך" שלא עושים חשבון לטווח הארוך, לוקחים הלוואות גדולות ומשכנתאות שישעבדו אותם אחר כך לכל החיים או שיגרמו להם להפסיד את דירתם לבנק המשעבד. מכאן שחלק ניכר מהדירות שייכות בכלל לבנקים (טייקונים כבר אמרנו?) - או במסגרת השעבוד בחוזה ההלוואה או בעיקול בעקבות אותו השעבוד ומכירת הדירה מחדש לפראייר נוסף שכל חייו ישלם לבנק את ליטרת הבשר שלו. אין לי לזה פתרון מהשרוול אלא רק הפתרון שהוצע בסעיף הקודם.

חלוקת המשאבים

אם סוף סוף נשנה את השיטה וייבחרו לשלטון חברי כנסת וממשלה שבאמת ידאגו לרוב (וכמובן גם למיעוט, הרי למיעוט תמיד דואגים. רק הרוב יוצא עד היום תמיד מקופח) יש לדעתי אפשרות לשנות את מבנה התקציב בלי לגרום לגירעונות ובלי לחשוש מ"מדינת רווחה גירעונית" כפי שמפחידים אותנו אנשי האוצר. הפתרון טמון במה שאמר סטנלי פישר בראיון בטלוויזיה במשפט מאד פשוט שבו כנראה התכוון לרמוז את האמת: "הכול תלוי בסדרי העדיפויות". זה כמובן מתייחס לסדרי העדיפויות הפוליטיים הנתונים להחלטות הממשלה והכנסת. למה הכוונה? יש בתקציב סכומי עתק שכיום אין לנו (לרוב העם, הכוונה) יכולת לשנות את ייעודם. אם יהיה שלטון הרוב באמת אפשר יהיה לשנות את הייעוד בלי לפגוע באף אחד ולגרום לכל נושאי הרווחה, הבריאות, החינוך, התשתיות הלאומיות וכל מה שקשור לרוב העם לקבל סדר עדיפות אחר לגמרי. כמה דוגמאות:

• ביטול מרבית משרדי השרים, סגני שרים, שרים בלי תיק ועוד. זה יחסוך לא רק משכורות ומשרדים ואחזקה ואנשי סיוע אלא גם את כל הבזבוז התקציבי שהשרים המיותרים האלה מנסים בעזרתו להצדיק את קיומם.

• משכורות עתק של עובדי מדינה (לא אלו המפגינים אלא אלו המעסיקים אותם) - תפקידי מנכ"לים וסמנכ"לים וראשי אגפים ומחלקות ועוד ועוד - כדאי מאד לבדוק למה המשכורות כאלו גבוהות ולמה זה מגיע להם.

• תקציבי עתק בסבסוד תלמידי ישיבות - עדיף לתת להם אפשרות להתפרנס בכבוד, ככה גם יתרמו לשוק העבודה, גם ירוויחו יותר כסף ויגדילו את התוצר וגם לא יקחו "כסף חינם".

• לקבל החלטות משמעותיות בנוגע לריכוזי ההתנחלויות - להפסיק לתקצב תשתיות למקומות שברור שבסופו של דבר יתפנו.

• תקציב משרד הביטחון - כאן יש "תיבת פנדורה" שהגיע הזמן לפתוח אותה (בעיקר כשיש שר ביטחון שממילא מעניין אותו רק הוא עצמו):

• בזמנו אהוד ברק כשנכנס לתפקיד הרמטכ"ל הצהיר ש"כל מה שלא יורה יקוצץ". כמובן שלא קיים שום דבר מהחלטה זו אבל יש ביומרה זו הרבה אמת. תקציבים רבים ומנופחים מוקצים לנושאים שאין להם קשר לביטחוננו בכלל. גלי צה"ל לדוגמה (וזו רק אחת).

• ביטול כל מפקדות הפיקודים המרחביים - הגיע הזמן כבר שצבא היבשה יהיה בנוי כמו שצריך - זרוע שבראשה עומד אלוף ומתחתיו רק תתי אלופים - מפקדי אוגדות וראשי חטיבות. זה גם ייעל את המערכת, ישפר ביצועים ולמידה ארגונית ויחסוך המון כסף לא רק שלא יפגע בביטחון אלא ישפר אותו.

יש עוד בטח הרבה דוגמאות - נשמח כולנו אם מישהו יקח על עצמו לבדוק ולהמליץ.

הטייקונים

זהושם תואר קצר וממצה שמרבים להשתמש בו אבל חוץ משלושה ארבעה (אולי עשרה?) שמות מוכרים לא ממש ברור מי עוד עונה לשם הזה ומה זה כולל. כמובן שלא אכנס לכל הנושא אלא רק אביע תהייה וגם ארשה לעצמי להמליץ לכל הטייקונים משהו. התהייה: מה המטרות שלכם? הרי בנושא הכסף - גם אם תחברו את כל המשפחה לדורותיה, כולל הגרושים והגרושות והנכדים שלהם, ותקנו לכולם בתים ומכוניות ואפילו צלחת אוכל נוספת - לא תמצו בכך את היכולות הכספיות שלכם. לכל אחד יש הרי רק פה אחד לאכול, אז כמה אפשר וכמה צריך? אני מניח שהתשובה היא "השמיים הם הגבול". אני גם מניח שהמטרה העיקרית של רוב הטייקונים היא לנצח בתחרות השנתית של "100 העשירים" בגלובס או גרובס או בכל עיתון כלכלי אחר. אז הנה אני הלא טייקון ולא מכיר שום טייקון אישית מרשה לעצמי להציע לכם הצעה שיכולה גם להועיל ליצר התחרות הזה שלכם וגם לסייע לכם להיות חברתיים ולהואיל לכולנו: תשנו את ייעוד התחרות. במקום להתחרות במי עשיר יותר תתחרו במי מעסיק יותר עובדים במשכורת מעל הממוצע במשק. זה גם יואיל לכם במובן הכספי, גם יספק את יצר התחרות וגם יעזור לעובדים בלי לייצר "תוכניות הבראה" שמשמעותן פיטורים ואובדן פרנסה. ההצעה כמובן מופנית גם לעיתונים הכלכליים ולכל כתבי הכלכלה הכול כך אוהבים את התחרויות האלו. מה דעתכם?