ואם לא בא לי לקנות עוד ועוד מוצרים ולמלא את המזווה שלי בזוגות של מוצרים ועוד לקנות ב-75 שקל על-מנת לזכות ב"הטבה"? (במחיר מופקע ומנופח של היחידה הבודדת?)
רשתות השיווק והיצרנים מעוניינים לנפח מחזורים (זה טוב גם לאגו וגם לבורסה) ולגלגל כמה שיותר סחורה, ואילו אנו הצרכנים מעוניינים לפעמים לקנות רק מוצר אחד בלבד. מדוע אנו צריכים להתאמץ ולהוכיח יכולת זו בכל פעם שאנו מעוניינים לקנות מוצר אחד?
האם כל המגבלות האלה בכלל חוקיות? האם מגבלות אלו לא יוצרות אפליה בין המעמדות? ומה בעצם ההבדל בין מגבלות כמות או גודל סל למגבלות אחרות, כמו דת, מין, גיל או חלילה צבע עור?
שופרסל דיל, בתחילת דרכה, פעלה בדרך פשוטה וברורה. הצעת ערך טובה למוצר, בלי תנאים, בלי אותיות קטנות, בלי מגבלות - פשוט מחיר. הצעת הערך הייתה ברורה ומובנת לכולם, ללא ניפוח מחיר של המוצר לפני מבצע ואחר-כך הצעתו ב"מחיר מופחת", בקיצור בלי טריקים ובלי שטיקים. מאז עברו הרבה מים בנהר וגם הדיל כבר אינו דיל. צריך לחפש הרבה בין המדפים על-מנת לאתר דיל טוב ואם הוא כבר קיים, אזי גם הוא מופיע במגבלה כזו או אחרת.
טוב יעשה הרגולטור אם יבחן באופן קפדני חוקיות מגבלות אלה, שכן הן פוגעות בחלש, במבוגר ובצרכן נטול הרכב. מדוע המבוגר חייב להיסחב עם ארגז קולה במחיר של 20 שקל לשישייה, כאשר מחיר היחידה הבודדת הוא כמעט כפול? מדוע המבוגר אשר מגיע לחנות ללא רכב, צריך לקנות זוג של חומרי ניקוי במחיר "מבצע" ועוד לקנות ב-75 שקל שלא תכנן כלל, על-מנת ליהנות מהמחיר ה"לא מופקע". הציניקנים בוודאי יאמרו שאין הצרכן המבוגר צריך לקנות את המוצר, אולם גם כך קשה לו לשרוד ובמלחמת הקיום שלו הוא מנסה לתמרן ככל שהוא יכול.
בחו"ל פתרו את הנושא בדרך אחרת. קיימים מוצרים רגילים וקיימות אריזות חיסכון למוצרים אלה. המוצר הרגיל נמכר במחיר שלו וללא צורך לקנות ממנו שלוש יחידות על-מנת לקבל הטבת מחיר ואילו לצרכן אשר מבקש מחיר מוזל ליחידת כמות מוצעת אריזת החיסכון. באופן כזה הצרכן קונה את מה שהוא צריך, מבלי הצורך לנפח עגלות ולקנות מוצרים שחלקם כלל לא נדרשים לו.