ג'ורג' אורוול, בספרו העתידני "1984", שרטט דיוקן אימתני של משטר בו האזרח מאבד לא רק את חירותו הפיזית וזכות האמירה, אלא גם את חירותו המחשבתית. לעניות דעתי, בשדרות רוטשילד ופרבריה מתרחש תהליך דומה, עם שוני בסיסי: האח הגדול הוא לא השלטון כמו בספרו של אורוול, אלא החברה הסובבת. האמת היא כי במובנים רבים התופעה לא נולדה עכשיו ולא ברוטשילד, אך קיבלה מימדים מפלצתיים והוצגה במערומיה עכשיו, בעידן האולטימטיבי של המחאה. אם עד היום זה נערך בחדרי חדרים או לפחות בצנעה, עם הפיכתה של התקשורת הכתובה והאלקטרונית מכלי דיווח ענייני וסיקור פחות או יותר מידתי, לכלי העיקרי שהתגייס גיוס חרום בצו 8 עצמי לקידום, לליווי ולניפוח ללא הגבלה את הסופרמרקט המחאתי שניבנה שלב אחרי שלב, מדף אחר מדף בעזרתה והתגייסותה האובססיבית הממוקדת של התקשורת. לא אעסוק בזה כאן, רק אומר כי אין כאן לא פלא ולא הפתעה. התקשורת איננה בוחלת בשום ניסיון ולא מוותרת על שום הזדמנות הנקרית לידה לחתור להפלת נתניהו וממשלתו. הוא מספק לצערי לא פעם את התחמושת, והיא - התקשורת - יוצאת מכליה לרגל ההזדמנות הזאת הנראית לכאורה בעלת סיכויים מבטיחים יוצאי דופן. במסגרת הזאת התקשורת משתפת פעולה עם משטרת המחשבות הממונה על גילוי, דיכוי, שפיטה וענישה של כל הסוטה בעשייה, באמירה או במחשבה, המעז שלא להתיישר נקודה לנקודה, פסיק לפסיק, קו לקו עם הטריבונל האמון על המרחב האידיאולוגי שיש לבני תמותה שמאלנים החפצים להשתייך לקליקה ולהנאות מהחברה והמעמד המיוחד שיש למסדר. שלא לדבר על האפשרויות הכלכליות הגנוזות שיש לחברי וחברות הכת בתחום התרבות, האמנות, המשחק, השלום ובכלל. אך בגין הדלתות הללו הפתוחות לרווחה, עם ההצטרפות למחנה השלום והמחאה משולם מס חבר, בכתב ו/או בעל פה, והוא צריך להיות בהתאם לכללים. על כל שאלה, אמירה או מחשבה לא תקנית, לא מאושרת, בכל סטייה מדפוסי משנתו של האח הגדול, נסגרות הדלתות. נגמר הרומן ומתחיל רצח האופי. כן, דווקא בחופש הגדול עשו לנו בית ספר וחזינו בשתי דוגמאות המלמדות על השיטה. מהירות התגובה, החריפות, הלהג, הקללות מחיקת החברות כולל הוותק, המעמד המצטבר, ההליכה בתלם משך שנים, התרומה - כל זה שווה כקליפת השום מול החטא הקדמון. חזרנו לבראשית. כן, חטאו של האדם הראשון שאכל מעץ הדעת ולמד לחשוב, להרהר, לערער, לשאול ולהקשות - פעולות אנושיות שמקומן לא יכירן בארגונים חברתיים הבנויים על צדק שוויון ומשמעת מחשבתית בלתי מתפשרת. ומסתבר במפתיע כי יש כאן כאילו חזרה בתשובה, תיקון חטא עץ הדעת טוב ורע. רק האלוהים הוא אחר. מקרה או לא, אך שתי הדמויות הן נשים: האחת הזמרת מרגלית צנעני שאמרה משהו על העובדה שהמוחים ברוטשילד מפונקים שרוצים להפיל את הממשלה ושליבה לא איתם, כי האמא לא הורישה להם דירה בבזל, כנראה היום אזור מבוקש בתל אביב. הערה שולית לא חשובה וגם הדמות איננה מן הדמויות הנחשבות הקובעות והמשפיעות בסדר היום החברתי והערכי במדינת ישראל, אך היא משתייכת לקליקה הבידורית שרובה ככולה חברתית ופוליטית משתייכת לשרידי השמאל הפוליטי, וזה מספיק בכדי שהתקשורת והאח הגדול ייצאו במסע מטורף ללא הפסקה וחסר פרופורציה כנגד הנאמר והאומרת. וכך תוך לחץ אלים ומשפיל תוך אזכור מוצאה הפרחי ועתידה בבידור - והנה תוך מספר שעות יש מהפך, היא מתפתלת, מסבירה, מתחרטת, חוזרת בה ויורדת דרומה להופעה בהפגנה בבאר שבע. אם כבר אנחנו בקטע של ההופעות, חשוב להזכיר את העובדה כי מעבר לסימני השאלה על המספרים המדווחים לגבי משתתפי ההפגנות ודאי לא יכולה להיות הערכה ברורה עבור מה האנשים טרחו ובאו להפגנות עבור ההופעה או עבור המהפכה. מי שלא ראה את הדוגמית השנייה, השחקנית ענת וקסמן, בראיון יזום בערוץ שתים עם עודד בן עמי, זאת אחרי כמה הערות לא מחמיאות מתונות בהחלט בהקשר לשדרות רוטשילד שהשמיעה יום קודם, לא ראה התבזות עצמית מוזמנת בשידור חי. הפחד, הבלבול, הניסיון להסביר, לתרץ, לרצות, לבקש סליחה תוך כדי גיחוך וביטול עצמי בלתי נתפס - הכול כדי לרצות משהו ומישהו שלא היה שותף פיזי אך כתובתו ורוחו הייתה נוכחת ומודגשת בכל שנייה ובכל מילה בראיון. לסיכום. שתי דוגמאות מייצגות ומאלפות המלמדות על ההתמכרות והתלות הבלתי נתפסת, הכלכלית החברתית והרוחנית, בחברת הצדק והשוויון, חברה שמתיימרת לשאת את דגלי חופש הביטוי, הסובלנות, הדמוקרטיה והפלורליזם, והאמת שמתברר שכל הערכים הללו הם דרישות הנדרשות מאחרים כדי לקדם את מטרותיה הפוליטיות. אך במהותה, בתוכה, היא חסרת סובלנות, לא דמוקרטית וחופש המחשבה והביטוי הוא סטייה בלתי נסלחת. כן זהו האח הגדול דגם השמאל הישראלי 2011. מוגזם? תחשבו על זה, מי שמותר לו.