ג'יהאד פירושו מלחמה נגד אויבי האיסלאם. כך נכתב בספר הלימוד לתלמידי כתה י"א בבתי הספר התיכוניים של ממלכת ירדן ושל הרשות הפלשתינית: "ג'יהאד הוא המונח האיסלאמי המקביל למלה 'מלחמה' אצל עמים אחרים. ההבדל הוא שג'יהאד הוא (מלחמה) למען מטרות נאצלות ונעלות ולמען אללה... ואילו המלחמות של העמים האחרים (שאינם מוסלמים) הן מלחמות של רשע לשם כיבוש שטחים והשתלטות על אוצרות טבע ושאר מטרות חומריות ושאיפות שפלות".
למדתי מפרופסור מנחם מילסון (מאמר זה הוא תקציר מאמרו) כי בקרב חוגי השמאל מנסים להסביר את תופעת הטרור האיסלאמי כתולדה של גורמים כלכליים וחברתיים. לשיטתם, התסכול, חוסר העבודה והמצוקה הכלכלית הם המניע האמיתי לפיגועים. זהו הסבר מושך, כי הוא משתמש במושגים המובנים לאדם חילוני מערבי. חוקרים ופרשנים ליברליים רבים - הרואים את "המערב" כנושא אשמה היסטורית ביחס לעולם השלישי - אינם מוכנים לקבל הסבר, המצביע על קשר בין פיגועי הטרור לג'יהאד ולקנאות דתית, מכיוון שיש בו לכאורה הטלת דופי באיסלאם.
לפיכך עדיף בעיניהם הסבר המעלים או לפחות מטשטש את הזיקה שבין פיגועי ההתאבדות לבין הזהות המוסלמית של המבצעים. אלא שכאשר בודקים באופן ממשי מי הם מבצעי הטרור, רואים שהסבר המושתת על מניעים כגון חוסר עבודה ומצוקה כלכלית איננו תקף לגביהם. אי-אפשר להבין כראוי את תופעת הג'יהאד - כלומר את מעשי הטרור הנקראים ג'יהאד על-ידי מבצעיהם - אם מתעלמים מן האמונה הדתית-איסלאמית של המבצעים ומעריציהם.
לפי ההשקפה המוסלמית המסורתית, בני האדם כולם נחלקים לשניים - מאמיני דת האיסלאם הקרויים "מאמינים" ולעומתם כל הלא-מוסלמים הקרויים "כופרים". דת האמת הינה אחת ויחידה - האיסלאם; המוסלמים מצווים להפיץ את האיסלאם בכל העולם, והג'יהאד הוא מכשיר לכך. בתוך קהל הכופרים מבחין האיסלאם בין שתי קבוצות עיקריות - עובדי האלילים, הפוליתיאיסטים (הנקראים בערבית מֻשְׁרכּוּן, מילה שתרגומה בעברית: מְשַׁתְּפִים), ולעומתם "אנשי הספר" - אהל אל-כתאב, היהודים והנוצרים. האיסלאם מכיר בכך שהיהודים והנוצרים זכו בעבר להתגלות אלוהית ולחוקים שניתנו משמים (כנרמז בכינוי "אנשי הספר") , ואולם הם סילפו את דברי האל ואת הספר שניתן להם משמים, ועל כן הם כופרים.
לעובדי האלילים יש ברירה אחת: קבלת דת האיסלאם או מוות, לפי הנאמר בקוראן: "כתום החודשים הקדושים, הרגו את ה מֻשְרִכּוּן (דהיינו הפוליתיאיסטים) באשר תמצאום, תפסו אותם וצוּרו עליהם, וארבו להם בכל מקום...". הפסוק המורה על כך (קוראן, סורה 9, פס' 5) נקרא "פסוק החרב".
"אנשי הספר", אהל אל-כתאב, זכאים למעמד מיוחד, וגורלם נבדל מגורלם של הכופרים עובדי האלילים. המוסלמים מצווים להלחם בהם עד אשר יקבלו את האיסלאם או שיקבלו על עצמם לשלם מס גולגולת הקרוי "גִ'זְיָה". חוק זה מבוסס על דברי הקוראן: "הילחמו באנשים שאינם מאמינים באללה ולא ביום האחרון ואינם אוסרים את אשר אסרו אללה ושליחו ואינם מחזיקים בדת האמת - אלה מהם אשר ניתן להם הספר - עד אשר ישלמו את הג'זיה במו ידיהם בהיותם מושפלים". הפסוק הזה (קוראן, סורה 9, פס' 29), המגדיר באופן עקרוני את היחס ל"אנשי הספר", מכונה בספרות המוסלמית אאית אל-ג'זיה ("הפסוק של מס הגולגולת"). תשלום מס הגולגולת מבטא בין השאר את הכניעה לשלטון המוסלמי וקבלת מעמד של בני חסות, הקרויים בערבית אהל אל-ד'מה.
כשם שבני האדם נחלקים לשנים - מוסלמים וכופרים, כך גם העולם נחלק לשניים - דאר אל-איסלאם, כלומר "תחום האיסלאם" - הארצות הנשלטות ע"י מוסלמים, ולעומת זאת דאר אל-חרב, "תחום המלחמה", כלומר כל הארצות שאינן תחת שלטון מוסלמי ויש לכבוש אותן בכוח הנשק כלומר בג'יהאד.
מצוות הג'יהאד איננה חובה אישית (בערבית: פַ'רְד עַיְן), להבדיל מחמש מצוות היסוד של האיסלאם - הצהרת האמונה המוסלמית (שהאדה), תפילה, צום, עלייה לרגל ותשלום מס הזכאת - שהן חובה אישית על כל מוסלמי. על-פי ההלכה המוסלמית, הג'יהאד הוא חובה קולקטיבית (פַ'רְד כִּפָ'איָה) המוטלת על האֻמה, העדה המוסלמית, בכללותה. השליט המוסלמי הוא המחליט מתי ונגד מי יש לצאת לג'יהאד. כאשר הוא מכריז על ג'יהאד - אלה הנקראים על ידו להלחם - לגביהם זו חובה אישית.
יש מצב נוסף בו הופכת מצוות הג'יהאד לחובה אישית, וזאת אף בלא כל הוראה מטעם השלטון המוסלמי: כאשר הכופרים תוקפים מוסלמים או פולשים לארץ מוסלמית, הופך הג'יהאד להיות חובה אישית. האיסלאם הקיצוני טוען שזהו אכן המצב בימינו: האיסלאם מותקף, פיזית ורעיונית; הכופרים - נוצרים ויהודים - פולשים לארצות האיסלאם, בפלשתין, בערב הסעודית, במצרים, בצ'צ'ניה, בעירק ובאפגניסטן. לכן הג'יהאד הוא חובה אישית לכל המוסלמים באשר הם.
מושג חירוף הנפש למען אללה (שהאדה) קשור קשר הדוק לעניין הג'יהאד. שהאדה היא מרטיריות, כל מי שנפל במלחמה נגד הלא-מוסלמים הריהו שהיד - מרטיר, בין שנהרג תוך לחימה ובין שלא נמנה על הלוחמים. כל מוסלם, איש, אישה וילד, - אף אם לא נשא נשק - אם מת כתוצאה מפגיעתם של אויבי האיסלאם, הוא שהיד. אלה הנחלצים לג'יהאד ומחרפים את נפשם בפעולה של חירוף נפש (אסתשהאד) הם בעלי מעלה וייחוס מיוחדים.
פסוקי הקוראן הנוגעים לעניין המלחמה למען האיסלאם (אל-ג'יהאד פי סביל אללה) קוראים לצאת ולהסתער: "אתם המאמינים, מה היה לכם כי נצמדתם לאדמה, כאשר אתם נקראים להלחם למען אללה? כלום מעדיפים אתם את חיי העולם הזה על פני העולם הבא? הלא כל חפצי העולם הזה הם כאין לעומת העולם הבא" (קוראן 9:38). הגמול המובטח לאלה המחרפים את נפשם למען אללה הוא: "אללה קנה מן המאמינים את נפשותיהם וממונם ובתמורה הועיד להם את גן העדן..." (קוראן 9: 111). וכן: "אל תחשוב את אלה שנהרגו למען אללה למתים, לא כי חיים המה, ליד ריבונם, נהנים מחסדו" (קוראן 3: 169).
הקוראן אינו מסתפק בהבטחה כללית של גמול בעולם הבא: מספר פרשות בקוראן כוללות תיאורים של מנעמי גן העדן - מאכל ומשקה ובנות זוג יפיפיות. בעלי המסורת המוסלמית ומפרשי הקוראן הוסיפו ופרטו את תיאור הגן וכל אשר בו, ובכלל זה תיאור מפורט של התכונות הגופניות והרוחניות של בתולות גן העדן, היפיפיות שחורות העין. כל אחד מיורשי גן העדן נועד לזכות בשבעים ושתיים כלות כאלה.
ייחודם של השהידים לעומת סתם מוסלמים הזכאים לגן עדן הוא בראש ובראשונה בכך שגן העדן מובטח להם: נפילתם בקרב למען אללה מוחקת כל עבירה או חטא שחטאו בעבר. זאת ועוד, השהיד נכנס לגן עדן מייד ברגע שנפטר מן העולם, בלי חיבוט הקבר, ובלי ייסורים, בעוד שמוסלמי סתם, שלא זכה למות כשהיד, צריך להמתין עד ליום הדין ורק אז - אם הוא זכאי לכך - יפתחו בפניו שערי גן העדן. לאחר ש"שהיד" נהרג - אין מקימים סוכת אבלים, אלא עורכים התכנסות כמו בטקס חתונה: מחלקים ממתקים לאורחים המברכים, והאם פוצחת בקולות שמחה.
קנאי האיסלאם מתפארים בכך שהם "אוהבים את המוות" ואילו אויביהם (ובעיקר היהודים) אוהבים לחיות. לעניין זה הם מזכירים לא פעם דברים שאמר המצביא המוסלמי ח'אלד בן אל-וליד למצביא הפרסי ערב הקרב בין שני הצבאות, המוסלמי והפרסי: "אני מביא נגדך לוחמים האוהבים את המוות כשם שאתם אוהבים את החיים".
האיסלאמיסטים טוענים: "אין דופי באיסלאם, הפגם הוא במוסלמים". המוסלמים צריכים לחזור אל האיסלאם הראשוני הטהור וכל תחלואי החברה המוסלמית יחלפו; או אז תוכל האומה המוסלמית - בהנהגת הערבים, תחת דגל האיסלאם - למלא את שליחותה ההיסטורית. הם קוראים לשוב אל האיסלאם של הדורות הראשונים, הקרויים בערבית אל-סלף. לפיכך נקרא הזרם הרעיוני הזה "איסלאם סלפי". המגמה האיסלאמית הסלפית מיוצגת בעולם הערבי על-ידי שתי תנועות: מחד הווהאביות, שנוסדה על-ידי מחמד אבן עבד אל-והאב במחצית המאה השמונה עשרה, והיא האסכולה השלטת בערב הסעודית; ומאידך תנועת "האחים המוסלמים" שהוקמה באלכסנדריה שבמצרים בשנת 1928 וקמו לה שלוחות בארצות ערב האחרות.
יעדי הג'יהאד הם משני סוגים והם חובקי עולם: מחד, מלחמה נגד מעצמת הכפירה הראשית, ארה"ב, ונגד כל בעלי בריתה באשר הם ובכללם ישראל. מאידך, הפלת משטרי הרשע במדינות המוסלמיות, כי בראשם עומדים אנשים שהם מוסלמים כלפי חוץ, אך לאמיתו של דבר אינם כאלה; ולכן מצווה להילחם בהם, להדיחם ולהקים משטר איסלאמי אמיתי. המטרה הסופית של הג'יהאד היא שהאיסלאם, דת האמת האחת והיחידה, תשלוט בעולם.
מתנהל מאבק רעיוני של אנשי רוח מוסלמים נגד האיסלאם הקיצוני בכלל ונגד הג'יהאד ותרבות המוות בפרט. הוגי דעות וסופרים מוסלמים, המבקשים להביא לרפורמה חברתית ותרבותית בארצותיהם, קוראים לזנוח את תורת הג'יהאד ולחדול מטיפוח שנאה לבני דתות ותרבויות אחרות. כמה מן הסופרים הרפורמיסטים הללו הם בעלי השקפת עולם חילונית מובהקת, כגון הוגה הדעות הסורי צאדק אל-עזם והסופרת ד"ר וופא סולטאן, רופאה סורית שהגרה לארה"ב.
אולם רוב ההוגים והפעילים הרפורמיסטים אינם נוקטים עמדה חילונית מוצהרת, אלא קוראים לתיקון האיסלאם כך שיתאים לחיים המודרניים. ד"ר שאכר נאבולסי (ירדני החי בארה"ב), ד"ר סעד אל-דין אבראהים (סוציולוג מצרי), סייד אל-קמני (רפורמיסט מצרי), גמאל אל-בנא (איש דת בעל גישה רפומיסטית רדיקלית, אחיו של מייסד תנועת "האחים המוסלמים"), ד"ר עבד אל-חמיד אל-אנצארי (לשעבר, ראש הפקולטה לשריעה באוניברסיטה של קטר), עלי סאלם (מחזאי מצרי) - אלה כמה מן השמות הבולטים במערכה הרעיונית נגד תרבות הג'יהאד.
ניצחון תרבות החיים על תרבות המוות תלוי בניצחון ישראל על הטרור הערבי בתוכה ועל מדינות הטרור הסובבות אותה. ניצחון כזה ישמש כמפנה היסטורי בהתפתחותו של האיסלאם לדת של שלום ויביא לשינוי פני ההיסטוריה האנושית לעידן של שלום אמת בארץ ישראל ובעולם כולו. אנו חייבים לנצח למעננו ולמען העולם.