ישבנו בבית הקפה השכונתי ויוסי תקף אותי (נציג התקשורת ליד השולחן): "אני לא שומע יותר רדיו ולא קורא עיתון. טלוויזיה אני פותח רק בחדשות של שמונה בערב. די, נמאס לשמוע על מרגלית צנעני. זמרת, נחקרת, אז מה?".
שמואל ישב מעבר לשולחן ולא פצה פה. רק הנהן.
אני ניסיתי, בקול רפה, להסביר את הכללים - הצורך של התקשורת בקוראים/מאזינים/צופים ולכן הקהל הוא שמכוון את אמצעי התקשורת. "אתם המאזינים, אתם רוצים לשמוע את החדשות הללו ואתם אוהבים רכילות. טוב, לא שניכם - אמרתי. אבל הציבור הרחב רוצה סיפורים והתקשורת מספקת אותם".
ראיתי שחבריי אינם מקבלים את ההסבר שלי.
לפנות ערב טלפון. יוסי על הקו: "אתה זוכר שאמרתי לך שאני לא רוצה לשמוע יותר על מרגול?".
כן.
"אז אני רוצה לשמוע על מרגול. זה הרבה יותר טוב מאשר לשמוע על הפיגועים"...
השיחה התקיימה כאשר עדיין לא היו ידועים כל פרטי האירוע, מספר ההרוגים והנפגעים.
