"הצינור" חוגגת שנה: הפילטר של התוצרת הכי לוהטת ברשת

ראשית, "צינור לילה" נהנית מגב איתן. היא יושבת בקצה של רצועה לילית מסודרת ואינטליגנטית, שבה מעבירים שלושה מנחים עם עניבות משוחררות וז'קטים פתוחים את המקל מהאחד לשני. מטבען של רצועות, קל יותר להתרגל אליהן. שנית, היא כאמור טובה לסוגה, ועושה בדיוק את מה שהיא מתיימרת לעשות - להביא את הסרטונים הכי חמים ברשת אל המסך. לתוכנית כמו "צינור לילה" יש יתרון מובנה - היא יודעת בדיוק מה מעניין את הצופים. היא לא צריכה להתעסק בתחזיות, יומרות ונבואות, היא יכולה פשוט לספור לייקים. "צינור לילה" משמשת כמכונת שיתוף וידאו המונית, שמביאה לך את רשימת הלהיטים של יוטיוב ודומותיה אל המסך. זה לא מתוחכם במיוחד, אבל לפעמים הכי טוב להיות פשוט. וגם להיות פשוט צריך לדעת. וזו הסיבה השלישית להצלחתה. במשבצת הלילית שלה היא יכולה להתנהג אחרת, וכך היא עושה. היא מדברת בשפה הנכונה, שפתו של המדיום אותו היא מסקרת. היא קצרה, היא קלילה, היא משעשעת. מה שנקרא - "זורמת". לרר מנווט בזריזות בין אייטמים קצרים, שי לי שינדלר מבסוטית כמו גולשת יוטיוב מן המניין, ירדן הראל מחייכת את חיוכה הכובש וצחור השיניים. התוכנית מציעה גישה ישירה לדפי הפייסבוק של לרר והמגישים. על הקיר שלה יכול כל אחד להטיח את הסרטון החביב עליו. "צינור לילה" היא הניסיון הנבון והלא מובן מאליו של המדיום הטלוויזיוני, זה שחוטף מהלומות מיריבו הצעיר והאינטרנטי, לקיים דיאלוג עם האויב שמנצח אותו כמעט בכל זירה. הצינור הזה הוא לא צינור ביוב רחב קוטר, שמביא אל המסך את כל השלל האינטרנטי, אלא פס גלישה מצומצם עם חסמים וסלקטוריות. ועם סלקטוריות מקסימות כמו שינדלר והראל, שמכניסות למועדון גם את הסרטונים הכי סלבים ופופולריים וגם אתכם, פלא שכולם רוצים להיות במסיבה?

"צינור לילה" נולדה מתוך פינה קטנה בשולי מהדורת חדשות השבת. היינו עלולים לשכוח זאת, אלמלא הייתה פינת האם עדיין מתקיימת באותו מגזין שבת, ו"צינור לילה" בגרסתה הפייסבוקית הייתה עדיין נושאת את שמו של "הצינור" המקורי. "הצינור" הייתה (ועודנה) לא יותר מפינה, נישה המנקזת אליה את פניו האינטרנטיים של היום, בחלק הקליל והרך של מהדורות החדשות, זה שבא אחרי האקטואליה הכבדה והמבאסת. כמו פינת התרבות, הצרכנות או התחזית. שום דבר מרגש. אבל עם הזמן הלך והתרחב הצינור, עד שזכה לחיים משלו. באוגוסט אשתקד הפכה הפינה הצנועה ממוצ"ש לרצועת לילה יומית. מקץ שנה היא כבר חלק טבעי מן המסך שלנו, עם נתוני צפיה מרשימים ביותר לשעת הלילה המאוחרת, ודף הפייסבוק הכי מלוייקק בערוץ 10, שגובר אפילו על הדף הראשי של הערוץ. מפינה זניחה הפכה "הצינור" לתוכנית לילה פופולרית. ומכתב זוטר הפך גיא לרר, מגיש הפינה והתוכנית מיומם הראשון, לאושיית אינטרנט קטנה.

כך הופכים לרר וצוותו בעצם לפילטרים. "הצינור" היא האפליקציה שהיינו רוצים לראות יושבת על חשבון הדואר האלקטרוני שלנו, בוררת ג'אנק מייל ומשאירה בידינו את סרטוני ומצגות הפורוורד השווים באמת שמטביעים את תיבת הדואר הנכנס. למי שאינו חי באופן שוטף את הרשת, או למי שאין זמן לכלות בצפייה במאות סרטוני יוטיוב - בין אם משום שהוא אדם עובד, ובין אם משום שרואים את המסך שלו מהקיוביקל השכן - "הצינור" מציעה אלטרנטיבה יעילה להישאר מעודכן בסרטוני הכלבים המרקדים והתינוקות המזמרים הכי חמים. זה לא רע. הרי הדמוקרטיות חסרת הגבולות כמעט של הרשת היא גם חולשתה. היא מבליטה את הכמות על חשבון האיכות ומקשה עלינו לחלץ את היהלומים הנסחפים בנהר המידע השוצף. "הצינור" ממלאת תפקיד זה בנאמנות ובהצלחה. הצינור של לרר אינו זרנוק סרטונים פרוע, אלא קו מידע אמין שאפשר להתווכח עם בחירותיו, אך לא עם הצלחתו. בסופו של יום - ממש בסופו של יום, אחרי חצות - הוא מביא אל הצופה את התוצרת הכי לוהטת שיש לרשת להציע. מה לעשות שלפעמים מדובר בחתול שמנגן על פסנתר? כל זה אינו מספיק כדי להסביר את העובדה ש"צינור לילה" כבר סוגרת שנה של הצלחה מפתיעה (פלוס שנות "הצינור" המוקדמות), בזמן שגם הערוצים השכנים כבר שמעו על האינטרנט, אבל לא הצליחו להרים מתחרה ראויה. יש עוד כמה גורמים שמתחזקים את הצינור הזה.

לרר פגע בעורק זהב, זה ברור. אבל הדבר המדהים בסיפורה של "הצינור" אינו חושיהם החדים של לרר או של עורך "צינור לילה" ארנון גל, אלא בדידותם המוזרה בתפקיד תצפיתני הרשת בטלוויזיה. "הצינור" עלתה ב"המגזין עם אושרת קוטלר" ב-2008. היא לא הייתה נבואית או מרחיקת ראות - היא הגיבה לתופעה שבאותה עת כבר הייתה לחלק אינטגרלי מחיי היומיום לא פחות מהטלוויזיה עצמה. ואף על-פי כן, לרר וערוץ 10 היו כמעט היחידים שהכירו בה כתופעה חברתית מרכזית, במיוחד עם עליית כוחן של הרשתות החברתיות ושל שיתוף הוידאו. למרבה ההפתעה, גם היום המצב כמעט ולא השתנה. "לונדון וקירשנבאום" מרבים לעסוק בתרבות הדיגיטלית בעזרתו של ד"ר יובל דרור; חדשות ערוץ 2 התחמשו בעבר בדרור גלוברמן, שגם הגיש את "לידיעת הגולשים" בקשת; "הינשופים" בערוץ 8 הקדישו ערב שבועי לדיונים בסיועו של דרור פויר (אגב - שמתם לב לדומיננטיות של השם דרור בקרב עיתונאים טכנולוגיים?). וזהו, פחות או יותר. האינטרנט התקדם בקפיצות ענק בשנות האלפיים, אבל הסיקור הטלוויזיוני נותר תקוע ב"זומביט".