1. ביום רביעי התפרסם בוואלה "תחקיר" בדבר מעורבותה של קדימה מאחורי הקלעים של מחאת האוהלים. הכתב החרוץ "גילה" עשרות שלטי מחאה, שהונפו בהפגנות האחרונות, שוכבים במטה המרכזי של המפלגה. מקוריות ה"תחקיר" לא ברורה, משום ששבועיים וחצי קודם לכן "חשפה" את אותו הדבר
רינה מצליח בערוץ 2. ובכל זאת, בקרב ציבור המגיבים שבלע את הפיתיון נרשמה מהומה רגשית.
כדאי לשים לב לתגובת קדימה בשתי ה"חשיפות" - כמעט אותן המילים: "בשנתיים וחצי האחרונות קדימה מנצלת כל הזדמנות כדי להביע את מסריה נגד ממשלת המיסים האטומה של נתניהו". וכאן באה ההדגשה של קדימה - בשתי ה"חשיפות" - שלא הם יזמו את המחאה.
נא להירגע. לא חשיפה ולא נעליים. מאחורי ההדלפות האלה עומדים גורמים ממפלגת קדימה עצמה. באופן פרדוכסלי - או שלא - קדימה היא הנפגעת העיקרית מהמחאה. המחאה אכן עוררה את השמאל, בעיקר את השמאל האידיאולוגי, שגילה "פתאום" שקדימה אינה סוציאליסטית ולא סוציאל-דמוקרטית ולמעשה היא חולקת השקפת עולם כלכלית ניאו ליברלית פחות או יותר כמו הליכוד, עניין שמייתר אותה לא רק כליכוד ב' אלא כמנהיגת השמאל הישראלי וכיורשתה של מפלגת העבודה. מנגד, עלה כוחן של המפלגות שהדגישו באופן עקבי מסרים חברתיים סוציאליסטיים, כמפלגת העבודה, מרץ וחד"ש.
2. הסקרים השונים שנערכו בחודש האחרון מגלים זאת. קדימה איבדה מנדטים לטובת המפלגות שמשמאלה. אין ודאות שהירידה תתמיד, אבל אפשר להבין מהסקרים שגם אם הציבור הכללי מזדהה עם השאלות והבעיות שהמחאה הציפה, הוא גם מזהה אותה, מבחינת פניה הפוליטיות, עם השמאל. לכן הליכוד לא ממש נפגע. ביקורת משמאל על הממשלה אינה משפיעה יותר מדי על בוחרי הימין, אבל מחזירה מצביעי שמאל הביתה. על חשבון קדימה.
פרנסי קדימה ראו כי רע וביקשו להמתיק את הביקורת. אם יודיעו בגלוי שהם עוזרים בפועל למחאה, ייצאו נגדם המוחים שלא מעוניינים לחבר גלויות את המחאה החברתית עם הסוגיה הפוליטית. כלפי חוץ יטענו שזה לא נכון וכלפי פנים יחריפו את הביקורת נגד קדימה שמחרבת להם את מחאת "לא ימין ולא שמאל". לכן החליטו בקדימה כאילו להדליף לתקשורת שתציג זאת כ"חשיפה" מרעישה. לא מוכרחים לעשות זאת ישירות (הגם שאין להוציא זאת מכלל אפשרות); גם מתווך שימכור זאת לכתבת יספיק.
ובכן, ה"חשיפה" הראשונה של מצליח בערוץ 2 לא ממש עזרה לייצובה של קדימה מבחינה פוליטית בקרב מה שאמור להיות מחנה הבית שלה בשמאל הישראלי. לכן מוחזרה ה"חשיפה" השבוע, כדי לאותת לציבור שברח ממנה - אנחנו היינו כל העת מאחורי המחאה. פשוט, לא רצינו "לתת לה נופך פוליטי" כהסבריה של רינה מצליח (או: לתת לה "גוון מפלגתי" כהסבר וואלה).
3. עד כאן באשר לאינטרס של קדימה. אבל מה עם האינטרס העיתונאי? אינטרס תואם ואף כפול, שכן העיתונאי האמיץ זוכה בחשיפה ובתו התואר "אובייקטיבי"; איש לא יטען כלפי וואלה שיש להם אינטרסים בקידום השמאל הפוליטי על חשבון יריביו האידיאולוגיים, או כלפי רינה מצליח - שהיא משרתת את קדימה. חלילה.
בכל זאת, כדאי להתעכב על הניסוח התמים לכאורה של מצליח ב"חשיפה" ההיא: "אנחנו יודעים שיש מאהל של מרץ, יש פעילות של מפלגת העבודה, של חד"ש, אבל יש בעיקר פעילות מאחורי הקלעים של מפלגת קדימה" וכאן היא מפרטת את כל זכויותיה של קדימה במחאה. אני מבקש לשים לב למילה "בעיקר", לאמור: אתם מתלבטים אם להצביע למרץ או לעבודה, דעו לכם שקדימה היא המפלגה העיקרית הפועלת מאחורי הקלעים של המחאה. מעניין. אגב, ב"חשיפה" של וואלה הטון דומה, רק ששם מצטטים קורות שונים מקדימה בתגובה המצביעים על נתניהו ואנשיו כמי שאחראים למידע הזה. מעניין שבעתיים.
כאן היה צריך לבוא פרשן עם השקפת עולם הפוכה למצליח ולהצביע על האינטרס של קדימה בידיעה כזאת - לנטרל את הפוליטיזציה הסמויה של ה"חשיפה" העיתונאית. אתם יכולים לחכות עד מחר. טוב, אז לפחות נשמע על כך בכתב העת לביקורת התקשורת "העין השביעית". אה, גם שם יש רק עין אחת הנמצאת בצד הנכון.
מלכתחילה לא היה מִתאם בין המחאה בפועל להדהודה המדהים וההיסטרי בתקשורת, אם בניפוח מספרי המפגינים ואם בהעלאתם והאפלתם על פני כל סיפור חדשותי אחר, חשוב ככל שיהיה. האינטרס התקשורתי ברובו מעולם לא היה חברתי, אלא פוליטי. אפשר למצוא ברשת התבטאויות מגוונות מפי עיתונאים הגונים המאשרים זאת. התקשורת אינה מתעניינת בסוגיות חברה כשלעצמן אלא אם יש להן "נופך פוליטי", בעיקר כזה היכול לפגוע בנתניהו וממשלתו. זה בסדר גמור ברמת ההפגנה, ואפילו דמוקרטי ברמה המפלגתית; אבל מה זה אומר על התקשורת הישראלית?
ה"חשיפות" הללו מאשרות את הפוליטיזציה של המחאה, אבל לא ברמת הפיתיון שהמדליפים ביקשו להאביס בו את הציבור, כאילו לאשר שיש פן פוליטי למחאה; ידענו זאת קודם. הפוליטיזציה הסמויה פה היא תקשורתית, ולכן חמורה עוד יותר, משום שכפי שנאמר פעמים רבות, התקשורת עזבה מזמן את תפקיד המשקיף והמתווך והפכה לשחקן פוליטי לכל דבר ועניין.
4. לכו לסרט "אלמאניה שלי". מצחיק, מרגש, מרתק, מסע בעולמות תרבותיים אחרים. כל הקסם שקולנוע יכול להעניק. פועל טורקי שהגיע לגרמניה בשנות השישים בחיפוש אחר עבודה ביחד עם מיליונים אחרים. חמישים שנה לאחר מכן הוא חוזר עם משפחתו המורחבת לטיול שורשים בטורקיה. לבד מהדינמיקה המשפחתית המרתקת, הסרט מהדהד שאלות אוניברסליות של זהות בדור השני והשלישי - גיבורי הסרט לדורותיהם עסוקים בשאלה האם הם טורקים או גרמנים. כמובן שבעיית הזרים באירופה בכלל ובגרמניה בפרט מוצפת בסרט, אבל בפנים ידידותיות. סרט מפויס של במאיות גרמניות ממוצא טורקי המבקשות להכיל את כל העולמות גם אם הם לעתים סותרים. הלוואי עלינו.
אי-אפשר להימנע מהשוואה למצב אצלנו. לא רק ביחס לפועלי העבודה הזרים או למסתננים, אלא גם ביחס למיעוט הערבי הגדול בתוכנו - האם הזרם המרכזי של החברה מתמודד עם הסוגיה או מותיר את הזירה למתמודדי הקצה הפוליטיים? במחשבה נוספת, גם עיקר הקונפליקט של הציבור היהודי אינו פוליטי אלא קשור בשאלת הזהות, שמאז תקופת ההשכלה דרך הקמת הציונות ועד ימינו, אוחזת בציצית ראשנו ואינה מרפה: מי אנחנו - ישראלים או יהודים, או שמא שניהם גם יחד?
