ברית לא קדושה

הסתייגותו של נתניהו מעימות עם מערכת המשפט היא גם זו שהביאה להתנגדותו ליוזמת נאמן באשר לפיצול משרת היועץ. זאת בניגוד לתפיסת עולמו שגורם ממשלתי לא צריך להחזיק בידיו כח רב מדי. אסטרטגיית נתניהו מתבטאת גם במסריו הפומביים. הוא משבח את בית המשפט העליון ומודיע שלא ייתן לפגוע בסמכויותיו, או להעביר חלק מהליך מינוי השופטים לידי הכנסת. הוא ממשיך לקדם (בעצלתיים) את חזון השמיים הפתוחים, אך נימוקיו הם כלכליים ולא מוזכרת בהם המוטיבציה לשנות את אופיה השמאלי של התקשורת. בנוסף, נתניהו מאפשר למרידור-סער-בגין-איתן לעצור יוזמות חקיקה שתכליתן הסופית היא ריבוי דעות בבית המשפט העליון, מכיוון שחקיקה ממשלתית עשויה להעמיד אותו בעימות פומבי עם הגורמים שהורידו אותו מהשלטון בקדנציה הקודמת. כפי שרק פתי יאמין כי נתניהו בתוכו פנימה מתנגד ליוזמות החקיקה של יריב לוין ביחס לבית המשפט העליון או לקמפיין של "ישראל שלי" נגד הקו השמאלי של גלי צה"ל, כך צריך להיות תמים כדי לחשוב שלנתניהו אין יד ורגל במינוי מירו למנהל הרדיו ובן מנחם למנכ"ל רשות השידור. מדובר, כאמור, בשתי זרועות של אותה אסטרטגיה - אסטרטגיה האמורה לאפשר לנתניהו לבצע רפורמות מבלי להעיר דובים רבי עוצמה מרבצם. אלא שלא תמיד ניתן באמת להימנע מעימות חזיתי. במקרה כזה, הניסיון של נתניהו בקדנציה השנייה מלמד כי הוא מעדיף לסגת ולוותר על המינוי או על הרפורמה. המינויים המרכזיים בתחום בתקשורת אמורים לצאת אל הפועל בחודשים הקרובים והניסיון מלמד שקיים ספק רב אם הם יעברו את משוכת הערכאות. בתחום המשפט יש למנות בעוד כחצי שנה לפחות ארבעה שופטים לבית המשפט העליון לצידו של נשיא חדש. האם נתניהו יצליח למנוע ממערכת המשפט לסכל את מינוייו בתחום התקשורת, ומכלי התקשורת לבלום בחירת שופטים עם אג'נדה שונה ממה שהכרנו עד כה? האם הוא יסכים להיאבק גם במחיר של עימות פומבי?

האליטות הוותיקות ניצחו פעמיים. נתניהו סולק מתפקידו, ואותם אנשים עם אותן דעות עודם אוחזים בכמעט כל תפקידי המפתח במערכות המשפט והתקשורת. נתניהו הפיק לקחים ולקראת הקדנציה השנייה שלו החליט לפעול מאחורי הקלעים במקום להיכנס לעימותים. אסטרטגיה זו מאופיינת בעיקר בניסיון השפעה על מינויים בכירים ועל ועדות האיתור. במערכת המשפט הביא נתניהו בהצבעה החשאית בכנסת למינוי אורי אריאל לנציג האופוזיציה בוועדה למינוי שופטים. מינויו של אורי אריאל הוגדר בפי גורם משפטי בכיר כ"מכה לדורית ביניש", אך אופי הפעילות לא הציב את נתניהו בעימות ישיר עמה. נתניהו גם מינה את יריב לוין לוועדת האיתור לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה. התנהלות נתניהו סביב מינוי היועץ היא דוגמה מצוינת לאסטרטגיית נתניהו, בקרב על זהותם של אותם עובדי ציבור הקובעים את אופייה התרבותי של המדינה ואת הקוד האתי שלה. מחד-גיסא, לוין הוא המתנגד החריף והמוכשר ביותר לאקטיביזם השיפוטי בין חברי הכנסת של הליכוד. מאידך-גיסא, לאחר שהוועדה הגיעה למבוי סתום, כאשר מקורבי ביניש בוועדה הטילו וטו על עמדת הפוליטיקאים שרצו בנעם סולברג, ויריב לוין ושר המשפטים לשעבר משה ניסים הטילו וטו על מומלצי ביניש (בהם גם מנהל בתי המשפט משה גל ושי ניצן), התגלגלה ההכרעה לפתחו של נתניהו. למרות ששר המשפטים ורוב ברור בקרב שרי הממשלה תמכו במועמדות סולברג, נתניהו פחד מעימות ישיר עם ביניש ולכן הלך על מועמד הפשרה - יהודה וינשטיין. למעשה, הוועדה לאיתור היועץ המשפטי מסמלת במונחים רבים את כישלונו של נתניהו בקדנציה הראשונה. לאור חוסר ההצלחה במינוי רוני בר-און ותחת חקירת משטרה, הסכים נתניהו, בניגוד מוחלט לתפיסת עולמו ששאפה לחזק את סמכות הממשלה והכנסת, כי אפילו את היועץ המשפטי לממשלה של הרשות המבצעת לא תבחר הממשלה, אלא לאחר המלצה של ועדה שיושב הראש שלה ייבחר על-ידי נשיא העליון. דניאל פרידמן, שר המשפטים בממשלת אולמרט, ריכך מעט את ההחלטה והשיב לממשלה חלק מהשפעתה, בכך שקבע שעל הוועדה להציג יותר ממועמד אחד, וכי את יושב הראש של הוועדה יבחרו נשיא העליון ושר המשפטים בצוותא. אלא שכאשר דרשה דורית ביניש להעמיד בראשות הוועדה את תאודור אור, פרידמן לא התעמת עמה. הוא הסביר למקורביו כי הוא לא יכול להתעמת עם ביניש על כל נושא. החלטה זו של פרידמן חרצה לבסוף את גורלו של נעם סולברג לשבט.

כל המקרים הקודמים הם כאין וכאפס לעומת הסיפור הבא. ב-1998 מינתה ממשלת נתניהו הרכב חדש למליאת רשות השידור ולמליאת הרשות השנייה, במקום ההרכבים הקודמים שסיימו את תפקידם. ההרכב החדש נבנה כך שהוא תאם את הרכב הכנסת תוך התייעצות עם הסיעות השונות, וממילא היה בו רוב קטן של אנשי ימין. ארגוני היוצרים לא אהבו את ההרכב ועתרו לבית המשפט העליון. אהרן ברק קבע להרכב הדיון את השופטים ביניש, זמיר וחשין, שגם כתב את פסק הדין. פסק הדין פורסם בשנת 2000, בעת שאהוד ברק כיהן בראשות הממשלה. השופטים פיזרו את מליאת רשות השידור בטענה שלא קוימה חובת ההתייעצות עם ארגוני היוצרים, ואפשרו לממשלת ברק להרכיב מליאה חדשה. בנוסף, השיתו השופטים הוצאות משפט כבדות על הממשלה לטובת העותרים. ממשלת ברק, ששמחה על ההזדמנות למנות בעצמה מליאה לרשות השידור, בחרה הרכב שהיה מבוסס כמעט כולו על טהרת אנשי השמאל. כצפוי, הגורמים ה"מקצועיים" איתם הממשלה נועצה הפעם תמכו דווקא בהרכב המונוליטי של המליאה החדשה. גם על המינוי החדש הוגשה עתירה לבג"ץ, הפעם מטעם ה"אגודה לזכות הציבור לדעת", שקבלה על ההרכב השמאלי של המליאה ועל כך שלא נועצו בה. לא מן הנמנע שזו הייתה "עתירת המראה" הראשונה, אותן עתירות שגופי ימין משתמשים בהן באותם טיעונים של עתירות שמאל שקצרו הצלחה כדי להגיש עתירה משלהם לבג"ץ. אהרן ברק קבע לדיון את אותו הרכב שטיפל גם בעתירה הראשונה, אלא שהפעם הוחלפה דורית ביניש ביעקב טירקל הדתי. השופט יצחק זמיר דחה את העתירה בשלל נימוקים שהמרכזי שבהם הוא שכלל לא ניתן לדעת מהן העמדות הפוליטיות של המועמדים: "מועמד פלוני הוא סופר, מועמד פלמוני הוא עתונאי, ובדומה לכך יתר המועמדים, כל אחד ועיסוקו, ובית המשפט אינו יודע מה ההשקפה הפוליטית של זה או של זה". בנוסף, הפעם הוצאות המשפט הוטלו דווקא על העותרים. גם השופט טירקל הוסיף את חתימתו תחת המילים "אני מסכים". באופן לא מפתיע, כותב פסק הדין יצחק זמיר עמד גם בראש צוות בדיקה שהקימה הוועדה למינוי שופטים, צוות שקבע (בשנת 2000) שאומנם בית המשפט העליון צריך לשקף את הלכי הרוח בציבור, אך כיום אין בבית המשפט העליון בעיה של שיקוף המגזר הדתי או יוצאי עדות המזרח. סאגת המינויים הזו דומה במובנים רבים לאופן מינוי שופטים. כאשר "גורמים מקצועיים" הם הדומיננטיים נוצר הרכב מונוליטי מבחינה אידאולוגית, ודווקא כאשר ישנה פוליטיזציה נבחר הרכב מגוון ומייצג.

"במישור העקרוני יש לנו בעיה בתקשורת. החוק וחוקי היסוד מקדשים את זכות הקניין, אך חופש הביטוי והעיתונות אינם מופיעים בשום חוק. החופש מבוסס מתחילתו ועד סופו על יצירת הפסיקה, ולכן הוא בנחיתות מסוימת. בעל כלי תקשורת יכול לפטר עיתונאי רק בגלל שהוא לא אוהב את הדעות שלו, או את הידיעות שהוא מפרסם בגלל שהן לא תואמות את האידיאולוגיה שלו. הוא יכול לחייב אותו לכתוב ידיעות שהוא לא מסכים איתן, או לצנזר טורים וכתבות שלו. לכן אין שום הגנה משפטית מפני הדחה שרירותית ובעצם העיתונאי צריך למלא כל הוראה של הבעלים - לשבח את שלי יחימוביץ', או לחלופין את ברוך מרזל. כל הוראה כזו לגיטימית מבחינה משפטית. גם אני חוויתי על בשרי את הבעיה הזו, כשבקול ישראל היו מספר ניסיונות להוריד את התוכנית שלי. הראשון היה אחרי פרשת קו 300. השוויתי את עלילת הדם על איציק מרדכי לפרשת דרייפוס. טענתי שבשם הביטחון טפלו אשמה על איציק מרדכי וזאת כדי לנקות את השב"כ. זה כמובן הקפיץ את המערכת השלטונית והיא ניסתה לפטר אותי. גם במסגרת עבודתי במעריב פוטרתי על-רקע זה שדרשו ממני לכתוב פרשנות מסוימת בעניין פרשת קהלני שהייתה ספיח למשפט נמרודי, והרגשתי שזה סותר את תפישת עולמי ואת מה שאני מאמין בו. דווקא בשירות הציבורי הפועל על-פי חוק חלים הכללים של המשפט הציבורי. לכן מחויבים בו להגינות, לשוויון ולסבירות. לי זה עזר במקרה מסוים כמו במקרה שרצו להוריד את תוכנית הרדיו שלי בסוף שנות ה-90. הצלחתי לעכב את ביצוע ההחלטה במשך שנה באמצעות צו מניעה של בית הדין לעבודה. עד כמה שאני מכיר זה המקרה היחיד עד היום שתוכנית שודרה מכוח צו מניעה של בית משפט. אחרי שנה, מליאת רשות השידור אישררה את החלטת המנכ"ל ובזה בא הקץ לתוכנית שלי".

אלא שלא רק התקשורת מסכלת מינויים לא רצויים במערכת המשפט, גם ההפך הוא הנכון. להבנת העניין יש לחזור לקדנציה הראשונה של בנימין נתניהו. הימים היו ימים סוערים. ניצחונו המפתיע של נתניהו בבחירות אחרי רצח רבין לא התקבל בהשלמה בקרב מחנה פוליטי גדול שראה בו אשם ישיר ברצח. יתרה מכך, בקדנציה הראשונה נתניהו קרא תיגר על ההגמוניה התרבותית השלטת באופן ברור ונחרץ. הוא אמר מפורשות שהוא מעדיף את ערוץ שלושים ושלוש כי שם אין פרשנויות של תקשורת מוטה, והבטיח שמיים דיגיטליים פתוחים תוך שהוא מציין כי המטרה היא שגם קולו של הימין יישמע. הוא אף הרהר בקול על שינוי דמותה של מערכת המשפט. התקשורת ומערכת המשפט התייצבו להגן זו על זו מפני האיש שזכה לאמון העם. במהלך כהונתו ומיד לאחריה, פסל בית המשפט מספר מינויים או שינויים פרסונליים שביצעה הרשות המבצעת בתקשורת הממלכתית. כשזכתה בית"ר ירושלים באליפות המדינה בשנת תשעים ושבע, בא בנימין נתניהו לברך את הזוכים. בערוץ הראשון נראתה קלטת בה אנשים בקהל שרים "מוות לערבים", ונתניהו מנופף להם לשלום. מיד אחרי שידור הקלטת התברר כי היא מבוימת, ופס הקול נחתך מזמן מאוחר יותר והודבק לנתניהו המנופף בידו. ברשות השידור בקשו להשעות את עורכי הקלטת, אלישע שפיגלמן ונתן גוטמן, אבל אגודת העיתונאים עתרה לבית הדין לעבודה. הסיפור הסתיים בפשרה: החזרה למקום העבודה ונזיפה, וכך שפיגלמן וגוטמן המשיכו להתקדם במקום עבודתם. מקרה נוסף של הכרעה בשדה המשפטי שהובילה למינוי בתחום התקשורת ארע כששר החינוך דאז, זבולון המר, רצה למנות את מוטי שקלאר למנכ"ל הטלוויזיה החינוכית. בעקבות דיון בבג"ץ וביקורת חריפה של השופטים המינוי בוטל ובמקומו מונתה מיכל ארבל, מפיקה בחינוכית, שלימים התמודדה על מועצת העיר כפר סבא מטעם מר"צ.

מבקריה של התקשורת המשפטית בישראל טוענים כי היא אכן זן בוטה במיוחד של תקשורת מגויסת. אם תפקידו של הכתב לענייני דתות הוא להבאיש את ריחו של ה"ממסד" הדתי ולא לספר אף פעם על הצורך האמיתי בשירותי הדת, ותפקידו של הכתב המדיני הוא גם לסקר את פעילות ראש הממשלה וגם לבקר אותה, הרי שתפקידו של הכתב המשפטי הוא להלל את מערכת המשפט ולהגן עליה מפני חורשי רעתה, הפוליטיקאים ערלי הלב. נושאים הראויים לסיקור, כמו הנפוטיזם במערכת המשפט בכלל ובמשפחת אהרן ברק בפרט, או רשלנותם של שופטים וטעויותיהם המביכות - מוצנעים. גם נושאים משפטיים טהורים שעלולים להביך את מערכת המשפט לא זוכים לשום סיקור. כך, למשל, דוח "רגבים" על נקיטת איפה ואיפה בדיוני בג"ץ בין בנייה לא חוקית פלשתינית לבנייה בלתי חוקית יהודית, דוח מרשים שעוסק בנושא ציבורי בוער ושנעשתה בו עבודה של ממש כדי להנגיש אותו לתקשורת, נתקל בהתעלמות כמעט מוחלטת בתקשורת הלא מגזרית, ובמיוחד בזו הדיגיטלית. תיאורטית, ייתכן שלדורית ביניש יש הסבר טוב לכל הנטען בדוח, אבל יד נעלמה דאגה שהדוח לא יאוזכר מעל גלי האתר, וממילא ביניש לא נשאלה וגם לא נדרשה לשכנע עד כמה בית המשפט הוא נטול פניות. הטיה תקשורתית נוספת מתבצעת בחיסולים של מינויים לא רצויים. כשנתניהו רצה למנות את רוני בר-און (אז איש ליכוד) ליועץ משפטי לממשלה, התקשורת רעשה והכשילה את המינוי. כשדורית ביניש רצתה להסיר את מועמדותו של משה דרורי לעליון, מישהו דאג שכל הזמן, בראש כל מהדורת חדשות, יככב פסק דין לא טוב שלו. היה זה מקרה נדיר, חסר תקדים, שבו שופט הוקע ללא הפסקה בתקשורת. דוברות בית המשפט המגוננת על כל שופט נאלמה דום, וביניש אף אסרה על דרורי להגן על שמו הטוב. נגד השופט נעם סולברג, שהיה לאחרונה מועמד לעליון ולתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, לא הצליחו למצוא כלום. שנים של טיפול בנושאים רגישים בפרקליטות כמו גם פסקי דין שפסק במחוזי לא הניבו שום ממצא. לתקשורת זה כמובן לא הפריע. הוא כונה "שנוי במחלוקת", "מתנחל חובש כיפה" ו"מינוי פוליטי" - ונתניהו התקפל.

כנגד המינויים הללו צפוי להתנהל קרב כפול. האחד מתנהל בתקשורת עצמה. כתבות השמצה על דלות הכישורים של בן מנחם ומירו; תחקירים שמופיעים בהם אנשים עם פאות שמצולמים מהעורף, קולם מעוות בחובבנות, והם מספרים על מסע איומים, הפחדות ובחישות של משרד ראש הממשלה, בלי שעורך התחקיר מספר שמדובר בבעלי עניין שהפסידו במכרזים; כתבות מפרגנות על רזי ברקאי העומד בעוז נגד הלחצים הלא לגיטימיים של הימין; ועוד. הקרב האחר והמשמעותי יותר צפוי להתנהל במישור המשפטי. עתירות נגד מינוי מירו ומינוי בן מנחם כבר הוגשו לבית הדין לעבודה ולבג"ץ, וגם העתירות נגד מינוי שרה ב"ק ואראל סג"ל בדרך. גם בחירת מפקד גלי צה"ל עלולה להיתקל בקשיים משפטיים, בנוסף לעצומת משפטנים שכבר פורסמה כנגד ה"הדחה". לצורך המינוי הוקמה ועדת איתור המונה ארבעה אנשים - קצין חינוך ראשי אלי שרמייסטר, עיתונאי ידיעות אחרונות אלכס פישמן, השופטת בדימוס שרה פריש, ויושב-ראש הוועדה האלוף במילואים יפתח רון טל. אם הוועדה, שחברים בה שני אנשים מהציונות הדתית (פריש ורון טל), תמליץ לתפקיד על המועמד אבישי בן חיים למשל, כתב החרדים של ערוץ עשר, יימצא מי שיגיש עתירה נגד המינוי. בן חיים הוא מבקר חריף של התקשורת וטוען בעקביות שהיא מוטה שמאלה. אחת הדוגמאות שהוא אוהב להעלות כדי להדגים את טענתו היא דרך סיקורה של הפגנת הרבבות בכלא מעשיהו נגד כליאתו של אריה דרעי, שסוקרה בעיקר במילים "השכנים התלוננו על רעש ולכלוך". השבוע הוא טען שמחאת יוקר המחיה היא יצירת כפיה של התקשורת ותו לא וכי המסקנה העיקרית ממנה היא שנדרש צדק חלוקתי דווקא בשידור הציבורי. אפשר להעריך בזהירות שאדם עם דעות כאלו לא יעבור בקלות את משוכת הערכאות. כדי להבין מה צפוי בעתירות השונות, צריך לנתח את הסימביוזה בין מערכת המשפט לתקשורת בקרב נגד חדירת גורמים שאינם מ"אנשי שלומם" לתחום. הניתוח מספק גם מבט מרתק על מה שנשתנה בין בנימין נתניהו בכהונתו הראשונה לבנימין נתניהו בכהונתו השנייה. לפני שש שנים פרסם עמית סגל מאמר ב"עין השביעית" שבו קבל על היחס הסלחני של התקשורת כלפי מערכת המשפט. סגל התמקד בכך שהתקשורת נמנעת מלפרסם מידע לא מחמיא על מערכת המשפט בעוד היא יורקת אש וגופרית על הממשלה והכנסת. ההסבר לדבריו נעוץ בכך שהעיתונאים מזדהים עם האג'נדה של בית המשפט הרבה יותר מאשר עם ערכיהם של חברי הכנסת, שמה לעשות, נבחרים על-ידי הציבור ומייצגים את סולם ערכיו.

מלבד תחום המינויים, פעל נתניהו למימוש מדיניות "שמיים פתוחים" בתחום התקשורת, שתאפשר לכל מי שיעמוד בתנאי סף לשדר וללא צורך בזיכיון. ככלל, מדיניות זו של שוק חופשי ותחרות הינה יסוד תפיסתו הכלכלית של נתניהו, אבל בפעם הזו הוא הבהיר שמטרתו היא שבירת המונופול של השמאל על המשאב הציבורי החשוב - התדר. בכינוס בחירות אמר נתניהו "נפתח ערוצים כדי שתשמעו דעות מימין ומשמאל, מלמעלה ומלמטה, ולא יוכלו לבחור עבורכם מה לשמוע". בין היתר, נאבק נתניהו להכשרת ערוץ שבע ומספר ערוצי "קודש" חרדים. נתניהו כינס ועדת שרים מיוחדת לצורך הענין, אלא שהיועץ המשפטי רובינשטיין התנגד לכך בנחרצות בשם הפגיעה בעיקרון השוויון. נתניהו לא ויתר והחליט לקדם חוק מיוחד לצורך הלבנת הערוץ, בניגוד מוחלט לעמדת היועץ. עתירות נגד החוק הגיעו לבית המשפט העליון, שכינס דיון בהרכב מיוחד של תשעה שופטים, ולבסוף פסל את החוק. אומנם לא הייתה זו הפעם הראשונה שהעליון פוסל חוק, ועם זאת סביב ענין הפסילה נחצו שני קווים שלא טושטשו בעבר על-ידי המערכת המשפטית. ראשית, עמדת היועץ המשפטי לממשלה הייתה בעד פסילת החוק ולכן המחוקקים נאלצו להסתפק בייצוג של היועץ המשפטי של הכנסת. שנית, הייתה זו הפעם הראשונה שחוק שהיה נתון במחלוקת פוליטית עזה (ולא חוק טכני כפי שהיה בעבר) בוטל על-ידי העליון. בהרכב השופטים המורחב, אגב, לא נצפו מחלוקות עזות. כל שמונת השופטים הוסיפו את חתימתם לפסק דינו של השופט אור ללא הערות. בפסק דינו אומנם כותב אור כי "היות הספקטרום האלקטרומגנטי משאב ציבורי מוגבל, נוצר צורך לדאוג לכך כי מירב הדעות וההשקפות יבוטאו באמצעותו", אך עם זאת הוא טוען כי האופן שהחוק פועל לפיו (הכשרת ערוץ פיראטי אם פעל חמש שנים ללא רישיון) פוגע בעיקרון השוויון ואינו מידתי. ושוב, מונח הקסם העמום "מידתיות", אפשר לשופטים מרחב תמרון כמעט בלתי מוגבל בבואם לדון בפסילת החוק. על-אף שהדברים לא מופיעים מפורשות בפסק הדין, סביר שאם היה חבר השופטים סבור כי יש ציבור גדול ותפיסת עולם נרחבת המודרים שיטתית מהתדר האלקטרומגנטי, יכול היה בית המשפט לקבוע כי בנסיבות העניין החוק מידתי. אלא שבדומה למיינסטרים התקשורתי הסבור שבית המשפט מקצועי, מגוון ואינו פוליטי, גם תשעת השופטים סבורים היו שלא קיימת הטיה תקשורתית בוטה על-רקע אידיאולוגי.

תגובתה של איילת שקד מארגון 'ישראל שלי' המוביל את המאבק למינוי מפקד חדש לגלי צה"ל: ישראל שלי מנסה ליצור איזון בקרב שדרני התחנה, לתת ביטוי למגוון דעות, לשבור את מונופול השמאל בתחנה ולדרוש הגנה על הלוחמים במיוחד בעת מלחמה. היטיב לנסח זאת נחום ברנע, כשאמר שלא צריך להיות בקצה הימין כדי להבין שבראיונות שקיימה גלי צה"ל עם דובר חמאס בעיצומו של מבצע עופרת יצוקה הייתה בעיה. חיילים עלולים להתבלבל. שולחים אותם להרוג את אותם פעילי חמאס שתחנת הרדיו של הצבא שלהם מתכבדת לראיין. אנו מבינים שבאופן טבעי לכל אדם יש דעות, ובאופן טבעי אותו שדרן לא יכול שלא לבטא את דעותיו בבחירת השאלות, בניסוחן ובאופן הצגתן. זה בסדר. זה טבעי. דווקא משום כך, אנחנו פשוט רוצים גם שדרנים מגון אחר, שרוצים ויכולים לשיר גם מוזיקה שונה. אנחנו לא רוצים לסתום לאיש את הפה או לאלץ אותו לומר משהו שאינו מאמין בו. גלי צה"ל הם היחידים שעסוקים בסתימת פיות בפועל בהגשתם תלונה במשטרה נגד "ישראל שלי". התלונה הינה ניסיון לסתימת פיות של הביקורת הציבורית הלגיטימית המצטברת כנגד התחנה. אנו מצפים משר הביטחון למנות מפקד ציוני , ערכי שיידע להחזיר את התחנה ללוחמים ולעם ישראל". תגובת יוסי בר-מוחא, מנכ"ל אגודת העיתונאים בתל אביב, שעתרה נגד מינויו של מירו: "מדובר במאפיה פוליטית בחסות ראש הממשלה. מהרגע שמיכאל מירו נכנס לתפקידו כמנהל קול ישראל החל סתימת פיות. מירו לא אישר עוד לפתוח את התוכניות בהקדמה אישית של שדרני תוכניות האקטואליה והעביר בשרירות לב אנשים מתפקידם. לפני מינויו של מירו ביקשו אגודות העיתונאים שהנושא של המכרז יהיה נקי מפוליטיזציה, אבל בוועד יושב אמיר גילת שהיה יועצו של נתניהו כשר אוצר. גילת הוא חבר אישי שלי שנים על גבי שנים, אך לצערי אני מוכרח לומר שהוא מונהג ולא מנהיג, הוא מובל ולא מוביל והכל בחסות לשכת ראש הממשלה. טענתי בעתירה לבית הדין לעבודה ולבג"ץ שאמיר גילת אמר לי מפורשות שראש הממשלה אמר לו שהוא רוצה את יוני בן מנחם כמנכ"ל ושהוא אכן מתכוון לעשות מה שראש הממשלה יאמר לו. בפועל, הפלא ופלא, תוצאת המכרז אכן הייתה שמירו התמנה לתפקיד. אני בעד איזון בכלי התקשורת גם בכל הקשור לתחום שבין ימין ושמאל. אני לא יכול לומר שהכל מושלם ברשות השידור ואני בוודאי לא יכול לומר שהכל היה מושלם ברשות, אבל פה ההתערבות הפוליטית נעשית ברגל גסה. יושבים שם אנשים כמו יואב הורביץ שהיה ראש המטה של נתניהו בפריימריז ואתי אפלבאום שכיהנה גם היא בתפקיד בסיעת הליכוד ואיתם יושב יעקב בורובסקי המקורב מאוד לבאי ביתם של הזוג נתניהו. הם האנשים שמקבלים החלטות בעניין המינויים. יש פה בעיה קשה. הדבר החמור ביותר הוא שחודשים רבים לפני שהסתיים המכרז ידענו כולנו מי הולך להיות המנכ"ל. אם זה מכרז – אני לא יודע מהו מכרז. הכל תפור לאנשים מסוימים עם צבע פוליטי מסוים מאוד. זהו שלטונה של הפוליטיקה בשידור הציבורי. אוי לנו אם המהלכים ימשיכו כמו שהם היום. זה יוביל אותנו לאבד את כל ההצדקה לרשות השידור השייכת לכלל הציבור המשלם את האגרה".