רצועת עזה ניצבת במקום הראשון בעולם מבחינת צפיפות האוכלוסיה. רוב תושביה, כ-1.5 מיליון נפש, הם פליטים פלשתינים, שרבים מהם חיים במחנות פליטים זה עשרות שנים. על-פי הערכה, 80 אחוז מהם חיים בעוני. רצועת עזה מורכבת משמונה מחנות פליטים ומשתי ערים, עזה וג'בליה, וכל אלה רועשים, צפופים ומלוכלכים. אנשים צריכים להבין שהפלשתינים לא חיים רק למען עצמם. הם חיים כדי לתמוך זה בזה. מה שאדם עושה למען עצמו ולמען ילדיו, הוא עושה גם למען אחיו ואחיותיו וילדיהם. המשכורת שלו מיועדת למשפחתו כולה. זו קהילה. אנשי עזה הם אנשים כועסים שחיים בכפייה, בהזנחה ובדיכוי. דיכוי כבד ותקיף קשור לכל פן של החיים בעזה, החל בגרפיטי על הקירות בערים ובעיירות וכלה בזקנים שאינם מחייכים, בגברים הצעירים המובטלים שמתגודדים ברחובות, ובילדים שמחפשים הקלה במשחק על חוף הים. בעזה תראה ספינות סיור ישראליות באופק, מסוקים חגים מעל, המנהרות המחניקות המחברות בין עזה למצרים, משאיות סיוע של האו"ם הנעות בכבישים, בניינים הרוסים ותשתיות חלודות והרוסות. לעולם אין די - שמן בישול, פירות טריים, מים. לעולם אין די, אף פעם. ההשפעות השלטוניות בתוך עזה מתחלפות בנקל, וקשה לדעת מי אחראי לדברים, למי לייחס את האחריות: לישראל, לקהילה הבינלאומית, לפתח, לחמאס, לכנופיות, לפונדמנטליסטים הדתיים. רוב האנשים מאשימים את ישראל, את ארצות הברית, את ההיסטוריה. עזה היא פצצה אנושית מתקתקת, בתהליך של קריסה פנימה. צורה של הרס עצמי כאשר מצב נתפס כחסר תקווה. הכל נשלל מהפלשתינים בעזה. המענה לכל אחד מרצונותיהם הוא לא. לא גז, לא חשמל, לא אשרת יציאה. לא לילדיהם, לא לחייהם. אפילו המשכילים לא מצליחים להתמודד. שיעור בוגרי האוניברסיטה ובעלי התארים המתקדמים לנפש גדול בעזה יותר מאשר ברוב המקומות בעולם, אך הרמה הסוציו-אקונומית שלהם לא תואמת את רמת השכלתם בגלל העוני, הגבולות הסגורים, האבטלה ותנאי הדיור הנמוכים כל כך. הסבל האיום במעברי הגבול לצורך נסיעה. אנשים לא יכולים לשרוד, לא יכולים לחיות חיים נורמליים, ועקב כך הקיצוניות מתחזקת בהתמדה. הטבע האנושי הוא לשאוף לנקמה נוכח סבל מתמיד. אי-אפשר לצפות מאדם לא בריא לחשוב בהיגיון. כמעט כולם בעזה סובלים מבעיות פסיכיאטריות מסוג כזה או אחר. כולם זקוקים לשיקום. אך אין בעזה עזרה כלשהי להקלת המתח. ההתנהגות הקדם-מתאבדת - ירי טילים ופיצוצי התאבדות - מזמינה התקפות-נגד מצד ישראל, ואז נקמה של העזתים, שמביאה לתגובה עוד יותר קשה מצד ישראל, ומעגל הקסמים נמשך. יותר ממחצית תושבי עזה הם בני פחות מ - 18. זהו מספר גדול מאוד של צעירים זועמים, משוללי זכויות אזרח. המורים מדווחים על בעיות התנהגות שמשקפת תסכול מוחצן ותחושת חוסר אונים נוכח מלחמה ואלימות. האלימות כלפי נשים החריפה בעשר השנים האחרונות, כמו שקורה תמיד בתקופה של קונפליקט. האבטלה ותחושות נלוות של חוסר ערך וחוסר תקווה יוצרות זן של בני אדם שמוכנים לנקוט פעולה, משום שהם חשים מנודים - חשים שאין להם מה להפסיד, וגרוע מזה, שאין להם מה להציל. פעולות האלימות המבוצעות על-ידי פלשתינים הן ביטויי תסכול וזעם של אנשים שמרגישים חסרי אונים וחסרי תקווה. התחושות הן שלא כוללים את הפלשתינים במשפחת האנושות, שלמשפחה זו לא אכפת. התזכורות החיות לפלשתין הישנה מזדקרות מתוך האדמה בצורת שיחי צבר. זהו צמח בשרני דמוי קקטוס, שהפלשתינים משתמשים בו זה אלפי שנים כגדר לציון גבולות השטחים המעובדים. הקליפה הדוקרנית מסתירה את הפרי המתוק שבתוכה. העלים הבשרניים יפים בדרכם, לכל אחד מהם צורה ייחודית, עם בליטות שנראות כמו בהונות קצרות ועבות. שישים שנה עוברים על הקרקע דחפורים, ייעוד חדש ופיתוח, כאילו למחוק כל שריד לפלשתינים שחיו, עבדו ושגשגו. אך צמח הצבר החזק נשאר כמו זקיף בלתי מנוצח ושולח דומם את המסר: "היינו כאן, ושם, ובמורד הנחל, ושם, ליד החורשות ומעבר לשדה. זו האדמה שעליה חיינו". בצירוף מקרים מעניין פירוש שמו של צמח הצבר בערבית הוא: סבלנות ועקשנות. כמו שורשיו של הצבר העיקש, שעמד בפני דחפור הגירוש, כך נאלצו גם תושבי עזה להתחיל לחפש דרך לשרוד. דוד בן-גוריון נשאל בזמנו כיצד יתמודד עם הפלשתינים שאיבדו את אדמתם וגורשו. הוא ענה: הזקנים ימותו, והדורות החדשים ישכחו. אך איש לא זרק את הישראלים לים, והפלשתינים לא שכחו. את החיים סיבכו עוד יותר המפלצות של המזרח התיכון, שנוכחות שם כל הזמן: פוליטיקה ומלחמה. העשור האחרון היה תקופה מאכזבת במיוחד בסכסוך השוחק שמפריד בינינו. המנהיגים שלנו מתקוטטים כמו ילדים, מפרים הבטחות, מתנהגים כמו בריונים, שומרים על מצב רתיחה. אנשים פשוטים - שונים מהמנהיגים. הם חרדים למשפחה באשר היא. כולם מבכים את העשורים האבודים, את העתיד הלא בטוח. אך גם אם לאלה שצופים ממרחק זה נשמע בלתי מקבל על הדעת, אנו מאמינים זה בזה, מאמינים ביכולת שלנו לחלוק את הארץ הקדושה הזאת. מדהים לגלות עד כמה שני העמים שלנו דומים: בדרך שבה אנחנו מגדלים את ילדינו, בחשיבותן של המשפחה הגרעינית והמשפחה המורחבת ובדרך הנמרצת ומלאת החיים שבה אנו אוהבים לספר סיפורים. אנחנו אוהבים להתווכח, אנחנו אקספרסיביים ואמוציונאליים. אנחנו משתייכים לדתות ולשפות השמיות. יש בינינו הרבה יותר דמיון משוני, ואף על-פי כן זה שישים שנה לא הצלחנו לגשר על התהום בינינו. השנאה מאכלת את הנשמה ונוטלת מהאדם כל הזדמנות. הדבר דומה לבליעת רעל. את השנאה והאפילה אפשר לסלק רק באמצעות אהבה ואור. הדרך הינה ליצור דור חדש. דור שמאמין שקידום התרבות האנושית הוא פרויקט משותף לכל העמים, שהדברים הקדושים ביותר ביקום הם חופש וצדק. אם ברצוננו להפיץ את השלום בעולם כולו, עלינו להתחיל בארץ הקודש. במקום לבנות חומות עלינו לבנות גשרים של שלום. המחלה הפוגעת ביחסינו - האויב שלנו - היא הבורות ההדדית. שנאה היא מחלה כרונית. עלינו לרפא את עצמנו מהמחלה הזאת ולפעול למען עולם שבו נמחק את העוני והסבל. עלינו לשלב כוחות כדי להלחם באויב המשותף לנו, שהוא בורותנו אלה לגבי אלה. עלינו לפעול. שנאה היא עיוורון, והיא מובילה לחשיבה ולהתנהגות נטולות היגיון. זוהי מחלה כרונית, קשה והרסנית. את גלגל השנאה אפשר להחזיר אחור, אם נאפשר זאת. כעס אינו זהה לשנאה. כעס יכול להיות מועיל. הרגישו כעס, הכירו בו, אך אפשרו לו להיות מלווה בשינוי. הניחו לו לדחוף אתכם לפעולה הדרושה לצורך שיפור עצמי ושיפור אחרים. לכולנו יש פוטנציאל להיות סוכני השינוי. נתיבים קיימים לשיתוף פעולה ולכבוד והיכרות הדדיים: רפואה, השכלה וידידות. מפעלי תרבות ואמנות. נשים ונערות יובילו: עלינו להעניק להן כל הזדמנות לרכוש השכלה ולפעול על-פי הידע שלהן למען טובתה של האנושות כולה. אנו יותר דומים מאשר שונים, ולכולנו נמאס מהאלימות. עלינו להתקדם. עלינו לבנות אמון וכבוד הדדיים בין העמים. אינך יכול לכבד מישהו שאינך מכיר. לכן עלינו לפעול כדי להכיר אלה את אלה - להקשיב לצד האחר, לפקוח עיניים ולראות אותו. עלינו לעודד כבוד ושוויון. השלום יכול להגיע רק לאחר שינוי פנימי - בשני הצדדים. מה שדרוש לנו הוא כבוד וחוזק פנימי לסרב לשנוא. נוסף על כך, עלינו להתמקד ביעדים מציאותיים. התוכניות הגדולות לשלום הכזיבו. עלינו לבדוק מהו מציאותי כרגע. לחתור לתנאים שוויוניים יותר עבור שני הצדדים, עם זכויות שוות וכבוד הדדי. אלה הם מקצת מהדברים שלמדתי מהספר 'לא אשנא'. ספרו המרתק וקורע הלב של אדם יוצא דופן, אב, ורופא הפלשתיני, ד"ר עזאלדין אבו-אלעיש, הנודע בכינויו "הרופא מעזה".