בליל שבת, פרשת 'ויצא', י"א בכסלו תשס"ג, שהה אלוף משנה דרור וינברג מח"ט חברון במפקדת החטיבה, כשהתקבל המידע על חוליית מחבלים שפתחה בירי לעבר 'ציר המתפללים'. וינברג חש לאירוע, וכשיצא מהג'יפ כדי לאתר את מקורות הירי, נפגע ממכת אש, ונהרג. בתקרית נפלו עוד 11 חיילים ואנשי כיתת הכוננות של היישוב היהודי בחברון. וינברג, הקצין הבכיר ביותר שנהרג באינתיפאדת אל-אקצה, סלל באישיותו המיוחדת את הדרך למאות לוחמים דתיים שבאו אחריו. הוא בחר להצטרף ליחידה מובחרת שעד אז עוד הייתה כמעט סגורה בפני דתיים, והמשיך לטפס במעלה שדירת הפיקוד כשהתורה והאמונה מהווים בסיס לכל פועלו. מותו של וינברג הותיר חלל לא רק בקרב בני המשפחה והחברים הקרובים, אלא בחלקים נכבדים בחברה הדתית-לאומית שבה צמח. "אחרי שדרור נהרג, היה ברור שיש פה משימת הנצחה מיוחדת שאינה סביב הזיכרון המשפחתי והחברי, אלא מצד גודל אישיותו", אומר הרב מאיר כהן, ידידו של וינברג. "הרגשנו, המשפחה והחברים, שמוטלת עלינו חובה ערכית להפוך את דרכו של דרור לנחלת הדורות הבאים. אבל לא כמודל להערצה במובן המיליטנטי של קצין דתי עם כיפה וסיפורי גבורה; היה בו שיעור קומה שלא היה דומה לו מאז בר-כוכבא. ומאז, ברוך השם, אנחנו מתברכים בטיפוסים כאלה". במשך תקופה ארוכה חיפשו בני משפחת וינברג וחבריו את הדרך המתאימה ביותר להנציח את דרור. המטרה שלהם, הם אומרים, הייתה "להעביר לדור הבא את המסע ה'דרורי' הזה, את תהליך החזרה לטבע הישראלי, דרך האישיות שלו". בסופו של דבר גויסה למשימה הסופרת רונית לוינשטיין-מלץ, ואת התוצאה אפשר למצוא בספר 'וקראתם דרור', שיצא לאחרונה ומתאר את קורות חייו של דרור ויינברג ז"ל, משהיה ילד ועד נפילתו בצבא.