מי זה בכלל מעמד הביניים?!

"מי זה בכלל מעמד הביניים?!" - כך שאל בכאב משה כהן ממאהל בת-ים במסיבת העיתונאים שנערכה (24.8.11) בבית סוקולוב. מסיבה שהחלה בצורה תרבותית. נציגי המאהלים ברחבי הארץ דיברו כל אחד בתורו בסדר ובכמעט כבוד, והסתיימה בפיצוץ של ויכוחים ואי-הסכמה. וזאת רק ההתחלה. כך ראיתי את ההבדל הזועק בין מאהל רוטשילד לבין מאהל בת-ים. השובע והכאב זה מול זה. הביטחון העצמי והדאגה זה מול זה. ושאלתו החשובה של משה כהן ממאהל בת ים צריכה להדליק אור אדום אצל כל מי שצדק חברתי אכן חשוב לו. כי מאיך שזה נראה, ומאיך שדיברו נציגי המאהל ברוטשילד, מאיך שהם דיברו על חלוקת התקציב, לא בטוח שיישאר גם משהו לאוכל. אוכל ומגורים, חינוך וכבוד, עבור בת-ים, ג'סי כהן, התקווה ועוד מקומות עצובים שכאלה. מקומות קטנים של מצוקה. מצוקה לא פוטוגנית. מצוקה שמנסה בתקווה שבייאוש להיתלות בגלגלי המחאה ה"תרבותית" הזאת. המחאה שהייתה תרבותית עד שנשמע קולם האמיתי של אנשי העמל והמצוקה. כאלה שהמינוס בבנק, אם יש, הוא לא כי נסעו לחו"ל, הוא לא כי הלימודים עלו ביוקר, הוא לא כי רצו לגור בתל אביב, הוא לא כי אכלו במסעדת יוקרה. והמחאה הזאת של מאהלים בג'סי כהן, בבת-ים וכדומה, המחאה הכואבת והזועקת, נשמעה כקול ענות חלושה. חלושה שתירמס בצעדים אסרטיביים של מובילי המחאה התרבותית הנאורה מכולם. מחאה שלקראת סוף מסיבת העיתונאים גילתה את פרצופה המכוער והמפולג. כשהחלו הוויכוחים כמעט כמו בכנסת. מחאה שתגלה מהר מאוד שאין שום דבר משותף בין הצדק החברתי הרצוי למוחי רוטשילד, לבין הצדק החברתי הנחוץ בעליבותו כי רבה למוחי ג'סי כהן ובת ים. עצוב עצוב.