פרשת השבוע, פרשת "ראה", הכוללת
126 פסוקים (וסימנך:
"אלהינו הוא זה"), כוללת 55 מצוות שונות ומגוונות: 17 מצות עשה, כגון: השמדת ואיבוד העבודה הזרה ומשמשיה, הענקת "גימלת פרישה" לעבד עברי בצאתו לחופשי, הפרשת מעשרות (שני, עני)... ו-38 מצוות לא תעשה, כגון: שלא לאכול אבר מן החי, שלא להוסיף על המצוות ופירושן, שלא להתגודד (=לבצע שריטה בגוף עקב צער ובעיקר בגין אבל על מת) ועוד. אחת מן המצוות החשובות ביותר ביהדות והנזכרת בפרשה היא מצוות הצדקה (מצווה תע"ט, "ספר החינוך").
על מצווה מיוחדת זו ועל חשיבותה הכללית, כמו גם על חשיבותה הפרטית והאישית, כבר נכתבו הררי פסוקים, פרשנויות ורעיונות, וכבר "נשתברו בפרשנותה קולמוסים רבים". מצווה נעלה זו נזכרת במקרא, נשנית במשנה ונשלשת בתלמודים ובמדרשים, בספרות הקודש ובדברי הגותם של גדולי ישראל מיני קדם ועד לימינו. אין לך חכם, פרשן והוגה-דעות שלא התייחס, כתב ואף הוסיף נופך מיוחד מדידו בביסוס מצווה זו כ"אחת מן האושיות המוסריות בהשקפת העולם היהודית" (מדרש גם).
די לנו באם נזכירה ללומדים ולקוראים את השקפת עולמו של שלמה המלך, "החכם מכל אדם", שציין מפורשות לגבי מצוות הצדקה שיש בכוחה אף להציל ממוות ובניגוד גמור לכל האוצרות (רשע, כמובן) שיכולים להיות לאדם אבל אין בכוחם להשתוות למצוות הצדקה. וכך הוא קובע בספרו המונומנטלי משלי [י', ב']: "לא יועילו אוצרות רשע. וצדקה - תציל ממוות"; או בקביעותיו הנוספות: "כן צדקה - לחיים" [משלי י"א, י"ט]; ו/או "באורח צדקה - חיים" [משלי י"ב, כ"ח]. ומכאן, אל ייפלא בעיניך שכל נביאי ישראל הזכירו בדברי תוכחתם או בדברי נחמתם לישראל את עניין הצדקה, כבסיס רוחני, חברתי/סוציאלי ועוד, כבסיס של "
לתקן עולם במלכות שדי" (או: "
לתכן עולם במלכות שדי, כגירסת יהודי תימן. ודו"ק).
חז"ל, בעקבות פסוקי המקרא, אף הרחיבו את החשיבות, הכוח והעוצמה שיש במצווה זו וכדומיה בקובעם חד-משמעית ש"הצדקה וגמילות חסדים שקולות כנגד כל מצוותיה של התורה" [ירושלמי פאה א', א']. ואכמ"ל.
סיפורים רבים הנוגעים ישירות למצוות הצדקה נמצאים במאגרי הספרות והסיפורת היהודית, כמו גם הכללית. לקחים חינוכיים, ערכיים ואמוניים ומוסרי השכל נלמדים מהם לעשרות ולרבבות. ובעיקר: כמה שכר ותגמול טוב למתעסקים בה באמת, בצדקות, בישרות-דרך ובכנות. ופעמים, עד כדי הצלתו של האדם מגזירת מוות המרחפת מעליו, לא עלינו ועליכם.
אחד מן הסיפורים המובאים בתלמוד הירושלמי [הוריות פ"ג, ה"ד] ובמדרש [דברים רבה ד', ח'], והגם שבקריאה ראשונית הוא נראה הזוי במשהו, מוכיח "הלכה למעשה" עד כמה "משתלם" לעסוק במצווה חביבה וחשובה זו, גם אם מדובר ב"הצלה כספית" גרידא ולאו-דווקא ב"הצלה ממוות", וכדלקמן:
מעשה ברבי אליעזר, רבי יהושע ורבי עקיבא שהלכו ליישוב חולת שעל-יד אנטיוכיא (סוריה) כדי לאסוף צדקה (עבור מוסדות התורה ולומדיה שבארץ ישראל). היה שם אדם אחד ושמו אבא יודן (לא תלמידו של ר' יהודה הנשיא) שהיה תדיר מקיים מצווה זו "בעין יפה" ובעת שהגיעו אליו כבר "ירד מנכסיו". אשר על כן, התבייש להופיע בפניהם. שאלה אותו אשתו הצדקת: "מפני מה פניך חולניות?". ענה לה: "רבותינו מארץ ישראל הגיעו ואיני יכול לתת להם כפי שהייתי נוהג". ענתה לו: "נשתיירה לנו חלקת שדה קטנה. לך ומכור חצייה ותן להם". הלך ועשה כעצת אשתו. חזר אל שלושת החכמים ונתן להם את שקיבל מן המכירה. התפללו עליו: "אבא יודן! המקום (=הקב"ה) ימלא חסרונך". לא עברו ימים רבים ובעוד הוא חורש את מחצית השדה שנותר ברשותו, נבקעה האדמה, "שקעה פרתו ונשברה רגלה". ירד אבא יודן לטפל בפרתו הגועה ומצא תחתיה סימא (=אוצר, מטמון גדול). אמר: "לטובתי נשברה רגלה של פרתי". על כזה וכיוצ"ב כבר הכריזה והבטיחה תורתנו הקדושה בפרשתנו [פרק י"ד, פסוק כ"ט]: "למען יברכך י-ה-ו-ה אלוהיך בכל מעשה ידך אשר תעשה".