בימים עברו, מלכים נהגו להעמיד בחצרותיהם משרות שנועדו לשרת כל צורך, קפריזי ככל שיהיה, בזמן אמת ובדרגה של אמנות, ועל כן הטובים ביותר מבין בעלי המקצוע נבחרו לשרת בארמון.
החל ממשוררי חצר, דרך טבח מלכותי, ועד ליצני חצר, משכתבי היסטוריה למיניהם, וכיוצא באלה אנשי ונשות רוח, אמנות ויצירה.
הדמות הספרותי שהופקדה בתקופת האגדות על חשיפת האמת הייתה שוטה החצר המלכותית, ורק לשוטה הותר לומר את אשר יתר הדמויות העזו לומר רק בליבם. שוטה החצר היה כלב השמירה של האמת, ועל כן הורשה לומר את האמת רק מתוקף תפקידו כשוטה החצר.
הורגלנו לחשוב במונחים כאלה על סיפורי אגדות מן העבר, ובדרך כלל אנו מקשרים אסוציאטיבית את עולמות המעשיות הללו עם כריכות קשות של ספרים צבעוניים, מן הסוג המודפס באותיות גדולות ובכתב מנוקד, כאלה המיועדים ל"שעת סיפור" של הילדים, רגע לפני השינה.
וכאן, בדיוק כאן, אנחנו טועים, טועים בגדול.
ליצני חצר ומלחכי פנכה של ימינו מופיעים בחתונות מלכותיות (כאשר הם לא מתרועעים עם שודדים וליסטים), הטבח המלכותי הוחלף במכשירי (מלשון הכשר) שרצים בדמותם של אנשי יחסי ציבור ודוברות, ואילו הצייר המלכותי, זה שהופקד פעם על יצירת תמונות מחמיאות למלך, הוחלף בעורכי מדיה דיגיטאלית ומפיקי תוכניות טלוויזיה ריאליטי ואופיופוליזם להמונים לרוב.
ומה קרה לשוטה החצר?
בין יתר הדמויות שעברו הסבה מקצועית והתאמה לעידן המודרני, גם כלב השמירה של האמת (העיתונאי), שוטה החצר של ימינו, מיישר קו ברוח העת הזו, כאחד האדם, עם באי החצר המלכותית, אנשי ממון ושררה.
המדיה הציבורית של ימינו, עיתונים וטלוויזיה כאחד, משמשים כשופר של באי החצר המלכותית, אנשי הממון והשררה, אנשי ההון והשלטון, ממש כאילו היו פרופגנדה של ימי הקומוניזם או חלילה הפאשיזם, אלא שהמסרים עטופים וארוזים באופן רך ועדין, קצת פחות צעקני ואגרסיבי בהשוואה ל"הסברה מטעם", אולם מטעה ומאחז עיניים לא פחות.
וויקיליקס (אתר אינטרנט כמערכת הדלפות), נועד לפתור בדיוק את המצוקה של מי שעדיין לא נרדמו לצד רחש הגחלים הלוחשות של מדורת השבט של הקונצנזוס וההתייפייפות הציבורית, פשוט משום שכלב השמירה של האמת נמכר במסגרת ההפרטה הכללית של התרבות והאמנות לבעלי שררה וממון.
עיתונאות חוקרת מן הסוג של
מיקי רוזנטל (למשל: שיטת השקשוקה), או של יואב יצחק (למשל: דנציגר-לחיאני), כבר עברה מן העולם כתופעה השייכת לעיתונות הכללית, וכלב השמירה לא נרדם, גרוע מכך, הוא נמכר לאדוני השלטון והממון, לאותם אלה מפניהם הוא אמור היה לנבוח כדי להעיר אותנו, והוא משמש כעת ככלב השמירה של אחוזת הפריץ.
עיתונאים שפעם חשפו פרשיות שחיתות למכביר, ישובים כיום באולפני טלוויזיה מנומנמים למחצה, ועושים עיתונאות מטעם.
אם כבר עיתונאות מטעם, אז אני מעדיף עשרת מונים את הקריינית של קדאפי, שנופפה באקדחה האישי בשידור חי ונשבעה אמונים לרודן עד כדי הגנה על האולפן בחייה שלה, ועד נשמת אפה האחרונה.
אם כבר עיתונאות מטעם (ובלי טעם), אז לפחות שיהיה בידור. שכחנו כבר שתפקידו של כלב השמירה של האמת היה בעבר שוטה החצר.
קשר השתיקה של העיתונות לגבי בעלי ההון (שהם גם בעלי הבית בעיתונות), הוא תוצאה ישירה של התהליך המזדחל בתחילה והמואץ לאחריתו של רכישת האמת בידי הממון, והתהליך הזה הושלם כבר אם לא שמנו לב.
צדקו מי שזעקו בעניין הנשיא
משה קצב כי הסיפורים על מעשיו זרמו בחופשיות בין עיתונאים ומקורבים לחצרות המלכות, וצדקו גם מי שטענו כך לגבי שר האוצר לשעבר
אברהם הירשזון, ועוד שרים ואנשי שררה לרוב.
צדקו גם מי שטענו כי המסדרונות יודעים לספר גם על שחיתויות בתעשיית הממון, בתאגידים פרטיים, בתאגידים חצי ממשלתיים, בחברות ממשלתיות, נפוטיזם ברכבת ישראל, שוד הקופה של בז"ן על-ידי משפחת עופר לאור היום, שחיתויות בצמרות הפוליטיות והעסקיות.
צדקו. אז מה?
אז זה לא שהציבור מוכרח לחיות על-פי האימרה הנדושה: "אל תהיה צודק, תהיה חכם", משום שזוהי בדיוק האמירה המשכפלת את העוול שאני עדים לו בהתעלמות המופגנת של העיתונאים והעיתונאות מן המוסר הירוד ומן השחיתות הפושה בחברה הישראלית ומאכלת את יסודותיה של ההזדהות החברתית ופורמת את המרקם החברתי שעליו בנויה החברה.
ממש לא צריך לחיות כך.
שלמה ארצי שר לנו בעצרת ההמונים הגדולה (בתקווה לגדולה יותר בפעם הבאה): "פתאום קם אדם בבוקר ומחליט כי הוא עם, ומתחיל ללכת".
וזהו בדיוק נמרץ הסיפור, וזוהי בדיוק תכליתו.
ללכת, פשוט ללכת.
ללכת מכל אותם ערוצי טלוויזיה ממוסחרת המשווקים לנו "אמיתות" ארוזות של "חדשות" על שודד שנתפס בהוד השרון, אבל לא מספרות לנו על השודד מבת-ים שלא נתפס כי הוא מתוחכם יותר והשוד שלו הוציא מבנק מיליונים של חוב שנמחק לצד עסקה שבה הוא שותף עם מי שלימים הפך לשופט עליון.
ללכת מכל אותם עיתונים המודפסים על כותרות אדומות וצעקניות על עליית מחירי המחייה, ועוטפות במילים כלכליות את העובדה שבעל הבית של העיתון הוא זה המעלה את יוקר המחייה כאשר הוא חולב את הכלכלה הישראלית ואז מאיים שאם יעלה נטל המס על חברות הוא יקח את הכסף "שלו" וילך מכאן.
ללכת, כן, פשוט ללכת.
לאן ללכת?
לוויקיליקס, לעיתון של יואב יצחק, לראות את הסרט של מיקי רוזנטל בקולנוע, לעצרות עם, להפגנות, ללכת, פשוט ללכת.
פעם עטפו דגים בעיתון של אתמול, בימינו אפשר לעטוף דגים גם בעיתונים של היום.
כלב השמירה נמכר ואז נדם, או נדם ואז נמכר?
