בראשית אוגוסט 1981 הייתי מגויס לשירות מילואים פעיל. פעיל מאד, שירתתי כסמב"ץ, סמל מבצעים, במפג"ד, מפקדת הגדוד, במחנה בירנית שעל כביש הצפון. בימים נאבקתי ביתושים ובזבובים וברעשי המנועים שמסביב, ובלילות ישבתי בגופיה אל מול מכשירי הקשר. החלונות היו פתוחים והקרירות הגלילית המיטיבה זרמה מבעדם, בלוויית ריחות נפלאים של השזיפים המבשילים במטעים. מדי פעם היו צעקות בוקעות מהמכשירים, או שהטלפון הזניק אותנו למרדפי גדר פתאומיים.
זה היה בקיץ, שנה שלימה לפני שפרצה מלחמת לבנון הראשונה. התעניתי בחדר המבצעים של היחידה, במוצב הפיקוד הקדמי בגבול הצפון. בימים החמים התעניתי בלחות ובזיעה, וכדי להעסיק את עצמי שרקתי לי נעימות של ואלסים עצובים. ולפתע נקטעו השידורים של
גלי צה"ל, והקריין הודיע על התקף הלב הנורא שלקה בו הסופר יעקב שבתאי.
"אהובתי שלי, לבנת צוואר" שרקתי בהפסקות של הדיווחים, הסופר האורבני הזה, יעקב שבתאי, שלא היה עירוני ממנו בין הסופרים, הערה את נפשו החקלאית דווקא בפזמוניו. פזמוני הנעורים שלו מקיבוץ מרחביה. כל הטופוגרפיה הלילית של קיבוץ מרחביה קמה לנגד עיני. המסעף של הכביש הבא מעפולה, שער הכרמים היוצא אל הגבעות מוצפות אור הירח, צללי הברושים הארוכים בשדרות החרישיות, בריכות המים, פרחי האביב, וכמובן חמדת בשרה הלבן והבוהק של אהובתו. אבל כעת חשתי בדריכות העצומה והחרדה הנוראה לחייו.
השדרן של גלי צה"ל עקב אחרי הניתוח המאולתר שערך הד"ר לנדס האמיץ. במבוא הבית בתל אביב, הוא פתח את חזהו של יעקב שבתאי, ובידיו ממש עיסה את לבו החולה. אני הייתי כולי שם. השתקתי את כל ערוצי הגבול הלבנוני שהייתי מופקד עליהם. חברה, רציתי לזעוק אליהם, הניחו לרגע את המארבים, את הסיורים ואת התצפיות. משהו גדול מאלה וחשוב מאלה מתרחש ממש כעת, במבואה של בית מגורים, בעיר המחניקה והמהבילה תל אביב.
צוותי הסיור נכנסו בהמולה לחדר המבצעים, כלי הנשק קרקשו והם צעקו מרוב התרגשות. היסיתי אותם בנזיפה, ואמרתי להם שאחד הלבבות הכי חשובים בארץ נאבק כעת ממש על חייו. הם לא הבינו ממה אני מתרגש. מוטב שתשרוק אמרו לי, ואל תבלבל את המוח עם ניתוח החירום בתל אביב. ואני לא יכולתי להירגע. אחרי שנים רבות מצאתי באיזה ארכיון כמה מכתבים של יעקב שבתאי אל הוצאת הספרים 'ספרית פועלים', שבהם הוא מנסה לדחוק בהם להוציא את ספרו הראשון, ספר ילדים דווקא, "המסע המופלא של הקרפד".
יעקב שבתאי הצעיר והנלהב משיב על מכתב ההזמנה של ההוצאה: "קיבוץ מרחביה, 13.4.1964, לכבוד ספרית פועלים, ההנהלה, ח.י., הודעתכם שימחה את לבי מאוד, ואני מודה לכם עליה. אני מקווה מאד שהקרפד וידידיו ישמחו אף הם את לבם של הילדים, כאשר יצאו לאור. אשמח מאוד להיפגש עם נציגיכם בעניין זה. בברכה, שבתאי יעקב". כמה רשמי ומגוחך: שבתאי יעקב, הוא עוד לא מתורגל בהליכות העולם הגדול. אבל הוא ישתפר, הוא יתפרסם ושרידי הגמלוניות של הקיבוץ ושל תנועת הנוער יימחקו עד מהרה. נזכרתי איך יצאתי אל הלילה בבירנית, כשהרדיו הקטן עם גלי צה"ל אחוז בכפי.
בחדר המבצעים שבו להרעיש מכשירי הקשר, וחיילי הסיור נדחקו אל הזחלמי"ם. הצייר דני קרוון, ידידו של יעקב שבתאי הוסכם כצייר הספר, והמחבר שהיה להוט לראות את ספרו הראשון יוצא לאור קיווה בודאי שלא יארכו החודשים והספר יצא לאור. למרבה צערו חלפה כמעט שנה מחילופי המכתבים שלעיל, והספר התעכב מאד. הנה מה שכתב יעקב שבתאי לאפרים בן-דור, איש הביצוע של הוצאת "ספרית פועלים": ”קבוץ מרחביה, 1.3.1965. לכבוד הח' א. בן-דור ספרית-פועלים. שלום רב, לפני כשבוע התקשרתי עם דני קרוון, ומפיו נודע לי, לגודל תדהמתי, כי עדיין לא העברתם לידיו את החומר שביקש לשם סיום עבודתו. גם במשך השבוע הזה לא זכיתי לשמוע מלה מכם או מדני, ולא קיבלתי לידי את דפי ההגהה השנייה. הובטח לי כי הספר יופיע לפורים, אך אני חושש מאוד, נוכח הסחבת הזאת, כי הוא לא יופיע אפילו לפסח.
עד כה כבשתי את עצמי והתאזרתי בסבלנות, אך מרגע זה נראה לי כי הדבר גובל בשערורייה ובעיקר שהוא גורם לי נזקים. שכן הוצאת הספרים הצרפתית "האשעט" מעוניינת לקבל את הספר בהקדם. אילו הייתי מעלה בדעתי כי בדרך זו יתנהלו העניינים, יתכן כי הייתי מחשב את דרכי אחרת. מכל מקום, אני דורש לקבל לידי ללא-דיחוי את דפי ההגהה השנייה, ולהביא את כל התהליך הממושך הזה לידי גמר. בכבוד רב יעקב שבתאי".
כמעט שלושים שנה לאחר ליל החרדות שלי בבירנית שעל גבול הצפון, למדתי על ייסוריו של סופר מתחיל. איך התעללו בו בהוצאה, איך דחו אותו בלך ושוב, ואיך זלזלה ההוצאה גם בחברו הטוב, האמן דני קרוון, שגם הוא יעלה לימים לגדולה. אפילו זריקת השם המפוצץ של הוצאת הספרים הצרפתית הידועה "האשעט" לא עזרה. אני גם זוכר מה כתבה אלמנתו, עדנה שבתאי, "אהובתו לבנת הצוואר", לאחר שנים: בראיון ב'הארץ', 2007, סיפרה על הקרפד: בשנתו התשיעית במרחביה, קרוב לגיל 30, הוא התחיל לכתוב מחזות ולהתייחס אל מלאכתו ברצינות. "ב-63' הייתי בהריון שני", אומרת עדנה, "והוא היה הולך להשכיב את חמוטל בבית הילדים והיה מספר לילדים סיפורים לפני השינה. כך נולד המחזה הראשון שלו 'המסע המופלא של הקרפד'".
בקיץ ההוא, של 1981, שנה לפני המלחמה הארורה בלבנון, אספתי את גיבורי הסיפור. הד"ר לנדס האמיץ, ייהרג כעבור שנה במלחמת לבנון. יעקב שבתאי נכנע להתקפי לבו, ונפטר בו בלילה. לא יכולתי להגיע ללווייתו. המרחק מבירנית לתל אביב היה אז עצום. הקרפד המופלא עשה קריירה מדהימה במחזות זמר ועל הבמה ובחנויות הספרים. עדנה שבתאי כתבה בספר את תולדות אהבתם המיוחדת. בנותיו מחפשות כעת, לאחר שלושים שנה, את הדרך להגיע אליו.
בתו שלא הכיר, נועה שבתאי, מגלה לאחרונה את סיפורו המופלא של אבי הקרפד. ספריו נידונים מדוברים מבוקרים ונקראים. האורבניסט הזה, המאהב האולטימטיבי של תל אביב, הותיר לנו, משוררי וחובבי הטבע, רק כמה פזמונים יפהפיים מחייו במרחביה. וכשאני נזכר בלילה ההוא במחנה בבירנית שעל כביש הצפון, ובשריקת הוולסים שלי, שהומרה לפתע בשריקה של "אהובתי שלי לבנת-הצוואר", אני מופתע באיזו מהירות חלפו להן שלושים השנה הללו. ואיזו אבידה גדולה איבדנו במותו.
