השטח במפלגת העבודה גועש. אבל אנחנו לא שם, ולא יודעים באמת מה קורה שם. אך הפוליטיקאים הולכים עם סכינים חדים, משחיזים אותם היטב ומחכים לשלוף אותם בבוא העת ולתקוע אותם בגלגלה של הספינה ששמה מפלגת העבודה, שממילא לא שטה ונמצאת על סף טביעה וכבר תטבע בעצמה.
לראש המפלגה שייבחר יקרה בדיוק מה שקרה לראשי המפלגה בשנים האחרונות -
אהוד ברק, בנימין בן-אליעזר ו
עמיר פרץ. ברק, שמאס בהתנהלות חברי סיעת מפלגת העבודה בכנסת ואפסו כוחותיו מלהשליט סדר במפלגה, נטש את המפלגה ללא התראה מוקדמת. פשוט קם והלך לכיוון פוליטי חדש, לאחר שהצליח להעביר אליו חמישה חברי-כנסת נוספים. הם הקימו יחד את מפלגת עצמאות ש"תעשן" על מגילת העצמאות, וגם אימצו את מפלגת הדרך השלישית שזכורה לנו משנות ה-90', מפלגה שהוקמה על-ידי השר לשעבר
אביגדור קהלני. הוא וחבריו גם עזבו את מפלגת העבודה על בסיס התנגדותם למו"מ להחזרת רמת הגולן שראש ה
ממשלה דאז
יצחק רבין ז"ל ניהל בחשאיות עם הסורים.
"להיט" ואופנתי בתקופה זו להקים מאהל מחאה ולתקוף את ראש הממשלה
בנימין נתניהו על עוולות חברתיות שגרמו כל ממשלות ישראל והזניחו את העניין החברתי והכלכלי של החברה. כולן התעסקו בהבטחות איך מחלקים את הארץ הזו ואיך לא לפלשתינים. התמקדות המפלגות בעניין המדיני גרמה לבריחה מהמציאות הכואבת המצריכה טיפול שורשי, וזה תלוי אך ורק במדינת ישראל.
לעומת זאת, העניין המדיני תלוי ועומד בשני הצדדים. לאורך השנים אנשים, מסיבות מורכבות שלא באשמת המדינה, הידרדרו לאלכוהול ולסמים ונהיו מהמרים כבדים, כשבדרך זו איבדו את רכושם ועצמאותם הכלכלית וגם את משפחתם, וכעת, כשהעניין החברתי עולה לסדר היום הציבורי, כולם יוצאים מהארון בסיוע של התקשורת ותובעים תיקון חברתי, ומפלגות השמאל קופצות על הגל ומנסות לתרגם את המחאה הציבורית לכוח פוליטי בכנסת.
אני חושב שהמחאה צריכה להיות בתוך המפלגות והציבור צריך לנצל את הדמוקרטיה ולהתפקד למפלגות, כך שיוכלו להשפיע בהרכבת רשימת המועמדים לכנסת של המפלגות. בדרך זו תהיה השפעה תמידית על המצב החברתי במדינה, כי יחברו אנשים עם אג'נדה חברתית וכלכלה נכונה, שתהווה איזון נכון בחלוקת העוגה של המדינה. מה שקורה כיום הוא שהציבור רדום ולא מעורה בפוליטיקה ואנשים שהבינו את כוחה של הפוליטיקה מתגייסים ביום הבוחר ומצביעים. כך זוכות קבוצות מיעוט לרוב בכנסת ישראל, כי הן יודעות לתרגם את הדמוקרטיה למעשים.
בחודש הזה מתוכנן להיבחר יו"ר למפלגת העבודה, מפלגה שרובנו כבר אמרנו עליה קדיש, אבל חמשת המועמדים מבטיחים לנו להחיות אותה ולהצעיד אותה כמפלגה מובילה במדינה. שניים מהם כבר היו ראשי המפלגה: ח"כ לשעבר
עמרם מצנע, ח"כ עמיר פרץ והשלושה החדשים הם: אראל מרגלית, איש עסקים, ח"כ
יצחק הרצוג, שעד לא מכבר כיהן כשר הרווחה בממשלת בנימין נתניהו, וחברת-הכנסת שלי יחימוביץ'.
עמיר פרץ החמיץ הזדמנות נפלאה שנקרתה בפניו להוביל שינוי אמיתי, כאשר הוביל את מפלגת העבודה לממשלה בראשות
אהוד אולמרט. במקום לדרוש ולהתמנות לשר תמ"ת או לשר חברתי אחר, הוא העדיף להמשיך ולדבוק במחלה הכרונית של הפוליטיקאים שלנו - אגו וכבוד, והתמנה לשר הביטחון היוקרתי בממשלות ישראל. אז, אני תוהה, איזה חידוש עומד הוא להביא לנו שלא חידש עד היום?
עמרם מצנע לא הצליח לשלוט במפלגת העבודה כיו"ר ונטש אותה. אז מה שונה היום במפלגת העבודה? הרי בתקופתו אהוד ברק לא היה חבר-כנסת, כך שהוא לפחות לא יכול להטיל על ברק את האשמה בכישלון מפלגת העבודה. אומרים עליו, שהצליח מאוד להבריא את המועצה המקומית ירוחם, אבל לנהל את מפלגת העבודה - זה נראה לי די גדול עליו.
כאשר כל אחד מתנהל כסיעה עצמאית, אין משמעת סיעתית. איך בדיוק הם חושבים לשקם את המפלגה? מבין המועמדים כעת ליו"ר המפלגה, עמיר פרץ ושלי יחימוביץ' לא כיבדו את החלטות מוסדות המפלגה שקבעו בהצבעה להיכנס לממשלה בראשות בנימין נתניהו, ולא צייתו להחלטת הסיעה ולמשמעת קואליציונית. אז איך הם מצפים שחברי הכנסת יצייתו להם? ואם אחד מהם ייבחר ליו"ר המפלגה? אראל מרגלית כנראה יודע לעשות כסף, אבל הוא צריך לדעת, שבמונחים כלכליים, למכור את מפלגת העבודה היום לציבור זה כמו למכור קרח באפריקה.
עוד לא נבחר יו"ר למפלגה, וכבר מציבים המועמדים תנאים להישארותם במפלגה, רק אם ייבחרו ליו"ר המפלגה. אם כך, אז הבחירות הן מיותרות, כי בדמוקרטיה להפסיד ולנצח הם הכללים הבסיסיים, ולא רק להצליח. מועמדי מפלגת העבודה צריכים לדעת דעתם על כך שציבור הבוחרים הם הגוף העליון ולא הם, ולהם צריך גם לציית כשהם מקבלים החלטה בהצבעה דמוקרטית.
