מתי הזמן הנכון להסתכל על אירוע חדשותי חשוב בפרספקטיבה היסטורית? תמיד. גם בשעת מעשה, גם בסמוך אליה, גם בשנה ובעשור שלאחר מכן וגם לאחר מכן. זה לעולם לא נגמר. אומנם נדרש זמן כדי לראות לאיזה כיוון מתפתחים דברים, ובשעת מעשה צריך לדעת שיש גם מאורעות עלומים בלתי רגילים המצפים מעבר לפינה אשר ודאי ישפיעו על ההתפתחויות. ועם זאת, הסתכלות מיידית מתוך ידע היסטורי מעשירה את בחינת הדברים, נותנת להם רקע ומגבירה את הבנתם.
ההיסטוריה מלמדת כי הקרקע שממנה צומחת מהפכה חברתית היא מעמד הביניים הנמוך. מעמד הביניים הגבוה אינו מעוניין באווירה מהפכנית. הוא שואף להצטרף לאריסטוקרטיה, לאוליגרכיה, לעשירים הגדולים ולבעלי השררה. הוא מייחל שבניו ובנותיו ישתלבו במעמד הגבוה כבר בתחילת חייהם. בעל עסק במרכז נתניה, למשל, שהצליח מאוד וכבר התחיל לפתוח סניפים, אינו מעוניין לעזור לארגון המסחר הזעיר של נתניה. הוא רוצה דווקא להיחשב אחד מן ה"טייקונים הקטנים", ואולי לדבר בשנים הבאות עם תשובה או עם בן דב באירוע שיארגנו
דה מרקר או גלובס במלון דייויד אינטרקונטיננטל ואפילו לשתות עמם שם קוקטייל באיזה אחר צהרים מיוזע.
האריסטוקרטיה - הכסף הישן, האצולה הצבאית, האצולה הפוליטית, בעלי האדמות, הממסד הדתי הגבוה - מעוניינת כמובן בהמשך המצב הקיים. ואולם בכל התקופות יש דוגמאות שבודדים מתוך מעמד זה חשים ניכור כלפי האריסטוקרטיה שלתוכה נולדו, והם מקדישים את חייהם למאמץ להפוך את הסדר הקיים ולגאול את ההמונים.
אריסטוקרט שהטיף לגאולה פיזית ורוחנית ושהשפיע בעקיפין גם על ההיסטוריה שלנו כאן בארץ, הוא למשל טולסטוי. בן זה לאחת המשפחות האצילות והעתיקות ביותר ברוסיה, שהיה יכול להתקבל אצל הצאר מתי שרצה מתוקף ייחוסו בלבד, קרא את כתבי הסופר והמטיף הצ'כי פטר חלצ'יצקי שחי במאה ה-15 אשר ראה בתפיסת העולם האנרכיסטית פירוש לגיטימי יחיד לנצרות. חלצ'יצקי הכריז על המדינה כעבודת אלילים והשפיע על הרבה "אנרכיסטים דתיים". בגיל מתקדם עבר טולסטוי תהפוכה נפשית, הפך לאנרכיסט רוחני שאינו דוגל באלימות, האמין בחיים משותפים בקבוצה, בלי קשר לצאר ולממשלה. בהתאם לאמונותיו אלה, קיבל על עצמו לתקן את נעליהן הבלות של איכרות זקנות (שנבעתו מזה) והשפיע, בין היתר, על קבוצה של יהודים שלפני יותר ממאה שנה החלו לחיות בסגנון דומה לשלו על גדת הירדן בקבוצת דגניה.
החומר הטוב למהפיכות
אלה שבתחתית הפירמידה, קשי היום, גם הם אינם מהווים חומר טוב למהפיכה, כיוון שאין להם זמן להרים את ראשם מטרדות היום יום הקשות, מן התקלות האינסופיות שתנאי חייהם מזמנים להם, מן המצב הכרוני שתמיד חסר להם הגרוש ללירה. להם אין שום אפשרות לקרוא את המפה הפוליטית, לעקוב אחרי תהליכים חברתיים ולזהות נקודת זמן טובה ליציאה לרחוב ולהקמת מתרסים. שאיפותיהם מרוכזות בשטח הצר הסמוך מאוד אליהם. כך, אם אתה, למשל, מנקה מדרגות במרכז "כלל" או בבנייני רג'ואן בירושלים, ובבית מחכים לך כמה ילדים לא לגמרי בריאים, אתה שואף להיות אחראי על שני מנקי המדרגות האחרים בבניין, כדי שתוכל לנצל אותם לשם יציאה מעט מוקדמת יותר שלך הביתה. המדינה וכל אשר לה מעניינת אותך כקליפת השום. אתה מאמין ש"ככה העולם", ואם אתה נתקל בעיתון שמישהו השאיר בבניין, אתה קורא בעיקר סיפורי פשע ורצח, כדי שתוכל להתנחם בכך שיש גם מישהו מתחתיך.
החומר הטוב למהפיכה הוא ילדי מעמד הביניים הנמוך. הם רואים את הוריהם הטורחים חיים שלמים כדי להיות בעלים של דירה קטנה, המונעים מעצמם כה הרבה כדי לממן לילדיהם שיעורים פרטיים בתיכון, ובבוא היום שוקעים בחובות חדשים כדי לשלם ל"חוות שמחות", שהייתה עד לאחרונה לול או שדה כותנה של איזה קיבוץ, תמורת חגיגת החתונה של הצאצא. לילדים מרקע כזה, בעיקר בשנות התיכון שלהם, יש תנאים מתאימים לקלוט סיסמאות מרדניות - שבגילם הן גם צורך נפשי - על ההכרח "לשנות הכל". הבעיה היא שלצעירים האלה יש איכפתיות, מעורבות, חמלה ותשוקה להתלהבות בתוך המון בני גילם, אך אין להם עדיין כלים לנתח מצבים פוליטיים וכלכליים מורכבים. לכן הם עלולים ליפול קורבן למיני פרובוקטורים, בעיקר כאלה שמקצועם הוא להשפיע על דעת הקהל, כדי לסובב את המצב הפוליטי לטובת עצמם ולטובת מי שמשלם להם.
עיקר עבודתם של הפרובוקטורים הוא למצוא את התזמון הנכון. את השיטות אינם צריכים להמציא, כי אלו ידועות ומוכנות להן מכבר. כל מי ששמע במוצאי שבת ילדה בת חמש-עשרה צורחת בלי למצמץ באוזני 300 אלף איש, שהיא דורשת מראש הממשלה לפרוץ את מסגרת התקציב או ש..., הבין גם מן האינטונציה וגם מן התוכן שמישהו לימד אותה לדקלם את הטקסט בעל פה. ברוסיה של שנות ה-30' אולפו ילדים לצרוח כך נגד הקולאקים באסיפות של ז'דאנוב. בדקלום של בת החמש-עשרה וחבריה בני השש-עשרה והשבע-עשרה, שחברו ל"מקהלה מדברת" שחשבנו שכבר פסה מן העולם בשנות ה-50', ניכרה חתימת ידו, לא הישירה כמובן, של לא אחר מאשר וילי מינצנברג, התועמלן הקומוניסטי הגרמני הידוע. שיטותיו שימשו שנים רבות את השמאל בארץ לרדיפת הימין על צוואר. מתברר כי עדיין יש מי שעבורו הסזון עוד לא נגמר. עכשיו הוא רק מוסווה כמאבק חברתי.
בין הקבוצות שהתחילו את המחאה יש גם אנרכיסטים. ואולם האנרכיסטים הישראלים, הקרויים רשמית "אנרכיסטים נגד הגדר", אינם אנרכיסטים רוחניים נוסח טולסטוי וגם לא יורשיהם הרוחניים של ראשוני קבוצת דגניה. מדובר בתומכים קיצוניים של הפלשתינים שדווקא דוגלים באלימות -נגד חיילי צה"ל השומרים על הגדר. לפעמים האנרכיסטים הישראלים אומרים גם משהו על בקונין, אבל ברור שאת עיקר המשנה האנרכיסטית - חיים בתאים חופשיים בלי המדינה, מתוך עזרה הדדית, הומניזם ואלטרואיזם - הם פספסו לגמרי. עדיין לא ראינו אותם מגדלים ירקות בשטחים סמוכים לעיר, גרים בחדרים פנויים בבתי אבות ועוזרים לזקנים או מקימים קואופרטיבים להסעת ילדים נכים לבתי הספר ולגנים. הם נושאים את שם האנרכיזם לשווא, ובוודאי הם רחוקים מן האנרכיזם הסינדיקליסטי שעשה ניסים ונפלאות לטובת העם בספרד בשנות ה-20' וה-30'.
מובן שיש גם בעיות חברתיות אמיתיות שתוארו כאן, של קשי היום ושל מעמד הביניים הנמוך, ובהן יש לטפל. אך לא זה מה שמעניין באמת את הפרובוקטורים המקצועיים. עיניהם לפוליטיקה המפלגתית ולא לטובת "אנחנו העם".
בסופו של דבר האינטרסים הלאומיים של ישראל הריבונית הם הם האינטרסים הבסיסיים האמיתיים של "אנחנו העם", וכדי להשיג אותם דרושה סבלנות של ברזל. ההנהגה הנוכחית של ישראל הוכיחה שיש לה סבלנות כזו, והיא השיגה יציבות פרלמנטרית, שלטונית, כלכלית וביטחונית שלא היו כאן שנים רבות. זה בדיוק מה שכואב לאנרכיסטים ולקומוניסטים שכל רצונם הוא להרוס את ההישגים הללו ומיד, בסגנון מהפכני של "מה שיותר רע כך יותר טוב". אך העם, כולל מעמד הביניים התחתון, אינו טיפש. הוא יודע מה חיוני עבורו. הצב הלאומי ינצח את הארנב האנרכיסטי.
