תקיפת השגרירות הישראלית בקהיר על-ידי ההמון המצרי היא אות מבשר רעות לשלום שבין שתי המדינות. מאז הדחתו של מובארק תלוי השלום הזה על בלימה, ואפילו אם תתאווה הממשלה המצרית להמשיך ולקדם את ההסכם ההדדי - היא תתייצב חסרת-אונים למולו.
במצרים שאחרי מובארק שורר תוהו ובוהו מוחלט ואיש הישר בעיניו יעשה. המצב הכלכלי הרעוע והיעדר מוחלט של תיירות בה רק משלהבים את ההמון המצרי לחפש לו שעיר לעזאזל. מהר מאוד הוא נמצא בדמותה של השגרירות הישראלית כדי לכלות בה את זעמו.
אחרי ככלות הכל הכתובת הייתה כבר מזמן על הקיר. אין זאת כי אם שאננות ישראלית, אשליה מתוקה, ואולי גם קורטוב של הכחשה עצמית, הם שגררו את ההתפתחויות בשטח לאן שהגיעו.
אשליות
אם מישהו עדיין מאמין שהשלום עם מצרים ישוב לכנו - הריהו רק משלה את עצמו. בין ישראל ומצרים מתנהלת לא יותר ממערכת יחסים דיפלומטית דה-פאקטו, וגם זאת רק בחסות הממשל האמריקני בלבד. בתום שלושה עשורים של יחסים דיפלומטיים מלאים בין שתי המדינות - נותר עכשיו בקהיר רק קונסול ישראלי ושני מאבטחים, ואלה בוודאי שאינם סממן לתקן דיפלומטי. בדומה למה שקורה בטורקיה, ואולי אף גרוע מזה, הפכה בשבילנו מצרים השכנה למדינה בעלת פוטנציאל של סיכון גבוה ושל מרחב-התרעה שרק הולך ומצטמצם.
חיבוק הידיים שהפגין הצבא המצרי לנוכח ההתקפה על שגרירות-ישראל, רק המחיש בעליל את חוסר האונים שלו. אם, אומנם, יאבד הצבא הזה את כוחו לטובת הזרמים הקיצוניים של האחים המוסלמים - תהפוך מהר מאוד מצרים מסיכון גבוה לאיום ממשי על ישראל.
נורה אדומה
ישראל יכולה רק להתרפק בערגה על ימי שלטונו של מובארק, בהם נשמר השלום ההדדי על-כנו. לדאבון הלב יש היום במצרים שלטון צבאי רופף, משטרה שאינה מתפקדת, ומנגנוני-ביטחון שפוחדים פחד-מוות מוועדות-חקירה. במצב שכזה לא יהיה עוד מי שימנע מאספסוף מתפרץ לכלות את זעמו ולבצע את זממו בישראלים. אחרי ככלות הכל, לא בכל יום צריך לצפות, בעת צרה לישראל, לג'סטה נדירה כל-כך מצד אובמה, או לחילוץ נועז של הקומנדו המצרי.
כך או אחרת, אירועי סוף השבוע האחרון בקהיר חייבים להדליק אצלנו נורה אדומה. יחד עימה צריך גם לפתוח דף חדש במערכת היחסים שלנו עם מצרים; ואלה, ככל הנראה, לא ישובו עוד להיות מה שהיו.
