את השקט שלפני דוח טרכטנברג וספטמבר - באו"ם אבקש לנצל לטובת שלושה נושאים חשובים באמת, ששום מחלוקת פוליטית אינה תופסת לגביהם והם נוגעים באותה המידה לכל אדם מישראל. "על שלושה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו", אמר הנביא עמוס. מזלנו, שאכן מן הפשע הרביעי ניצלנו, כפי שנראה להלן.
הפשע הראשון - הוא השארת הדם השפוך של בני עמנו בשואת אירופה ללא נקם. בציפורניהם, בעוויתות-המוות האחרונות בתאי הגזים, חרתו יהודים את המילה "נקמה". בסידורי תפילה מוכתמים בדם ששרדו, מצאנו את הקריאה : נקומה!
והנה קמה לנו מתוך אפרם מדינה, ולה היכולות, והיא לא עשתה כלום!. היום אנחנו יודעים, שבתוך הוותיקן פעלה יחידה מיוחדת ובראשה קרדינל לחילוץ מרצחים נאצים לדרום אמריקה. היום גם יודעים, שהשדרה הפקידותית הגבוהה בגרמניה החדשה הייתה זרועה נאצים לשעבר, חלקם מרצחים. מהם שידעו כל השנים - למשל, היכן בדיוק מסתתר אייכמן, והסתירו זאת.
לא התנגדתי להסכם השילומים, כי לא ראיתי סיבה, למה לא להוציא מהם ולו חלק מן הגזל עצום המימדים. יש גם לציין בכנות שהיום, אחרי למעלה מ-60 שנה, יש אכן גרמניה חדשה, והיא לראשונה בתולדותיה מדינה חופשית ודמוקרטית. זאת ועוד: ראשיה ומנהיגיה הכירו ומכירים בפומבי באשמה ההיסטורית של עמם, ומעת לעת (לא תמיד!) עמדו ועומדים לצדנו, גם פוליטית וגם ביטחונית. שש צוללות מדגם דולפין המיוצרות אצלם, הנותנות לנו את יכולת "המכה האטומית השנייה", הן דוגמה אחת של צדק היסטורי: מי שהשמיד, עוזר להציל מהשמדה. ובכל זאת, גם תמורת כל אלה - על דבר אחד לא הייתה לנו כל זכות לוותר- על הצוואה המקודשת, על הזעקה האחרונה: נקמה ברוצחים!
אדריכל היחסים החדשים עם גרמניה היה
דוד בן-גוריון, ביחד עם הפרטנר שלו, הקנצלר הגרמני קונראד אדנאור. בפגישתם, הם סיכמו על הסכם השילומים, אולם האם היה שם עוד הסכם, או הייתה הבנה - ולו בשתיקה - שהגרמנים ייתנו כסף, ואנחנו נניח למשמידים? אם כן, הרי זה פשע שלא ייסלח.
תחת הלחץ של משפט קסטנר וההאשמות נגד הסוכנות היהודית בכל הנוגע להצלת יהדות הונגריה, הביא בן-גוריון את אייכמן לכאן ותלה אותו. אך מכאן ואילך ישראל הרשמית התנהגה כמי שאיבדה עניין. היו חיילים מן הבריגאדה שנקמו מיד אחרי המלחמה, וגם זו הייתה אפיזודה חולפת.
אל תוך הואקום שהשאירה הממלכה נכנסו יוזמות פרטיות. בלטה אישה גרמניה נשואה ליהודי, הצדקת ביאטה קלרספלד, ובראש כולם ייזכר לעד שמעון ויזנטל, אדם פרטי שישב בדד בווינה, ושם עמס על כתפיו את החובה הלאומית של כל עם ישראל ושל מדינתו. גם לאחר שהלך לעולמו, מפעלו לא מת. אולם צדיקים אחדים אינם יכולים למחוק את עוון כולנו - ששכחנו, זנחנו, התעלמנו ואטמנו אוזנינו מלשמוע את זעקת הנקמה.
ועדיין נותר לחוקרים לחשוף: האם היה זה מחדל גרידא, או שמא פעלה כאן כוונה מכוונת?
הפשע השני - הוא זניחת התפקיד המתבקש מעצם קומה של מדינה יהודית: להחזיר לעם ישראל את נידחי ישראל. כוונתי אינה לקיבוץ הגלויות. בעניין זה מותר לה למדינת ישראל להתגאות. היא הושיטה ידה מירכתי סיביר ועד למעמקי אתיופיה והודו, אל כל מי שעדיין הזדהה והכיר את עצמו כיהודי, לא בחלה בהוצאות ולא נבהלה מסכנות בהגשמת חזון קיבוץ הגלויות של נביאי ישראל.
כוונתי היא לנידחי ישראל, גויים היודעים או משערים שהם מזרע ישראל והם מגששים ומחפשים דרך לשוב אל מורשת אבות אבותיהם, אל זהותם עתיקת היומין - ומוצאים את מדינת ישראל אדישה.
גם כאן מילאה וממלאת היוזמה הפרטית את החלל הממלכתי. תחילה קם הרב דוד אביחיל ואחריו מיכאל פרוינד, מלי שאיש שלח או מינה אותם. לפתע למדנו, שיש יהודים נידחים באמזונס, אלפי בני מנשה בהודו על גבול בורמה המייחלים להתאחד עם העם היהודי בישראל ובפולין חיים אלפים, אם לא עשרות אלפים, פולנים קתולים שהסתירו מהם את זהותם וחלקם כבר מודעים לשורשיהם ואינם יודעים כיצד לשוב. ויש אחרים שאינם יודעים, אך ניתן היה - באמצעים ממלכתיים - לדרוש, לחקור ולחפש, ולגבי רבים מהם היה בכך כדי למלא את רצון הוריהם המומתים שצאצאיהם יישארו יהודים. אך המדינה היהודית אינה נוקפת אצבע. ארגון "שבי ישראל" הוא שעושה מקצת מן המלאכה האדירה הזאת, אך באמצעים של ארגון פרטי, שבהכרח הם מוגבלים.
וישנו הים הגדול של קורבנות גירוש ספרד והאינקוויזיציה. אחוז ניכר מאוכלוסיית פורטוגל היו יהודים ואחוז זה עוד גדל עם הגיע גל פליטי גירוש ספרד. כל אלה הוטבלו בכוח לנצרות, לא ניתנה להם אפילו האופציה לצאת, כי
מלך פורטוגל לא היה מסוגל כנראה לקיים את ממלכתו בלעדיהם.
באיים הבליאריים הגויים לא התחתנו עם היהודים שהומרו בכוח ועל כן נותרה שם קהילה שדתה קתולית, אך כולם יהודים. בספרד גופה, יותר ויותר גויים מתחקים אחר שורשיהם... ומוצאים ! יש הזוכרים רמזים שהשאירה הסבתא, נרות שבת בהיחבא, לחשים משונים בשפה זרה, וכדומה. ממקסיקו ועד ברזיל יש לא מעטים שהיו רוצים לשוב ואינם יודעים איך.
נותר לשאול: מדוע הממלכה היהודית אדישה? האם הפסקנו לחלום, האם שכחנו להתלהב, האם התרוקנו הבטריות שלנו מכל משאת נפש?
הפשע השלישי - הוא בהר הבית, פשע לאומי שכולנו שותפים לו. גוש אמונים ידעו למלא שוב ושוב את כיכר מלכי ישראל, נוער הגבעות יודע להתיישב על הרים קרחים ודורשי הצדק החברתי מצאו את דרכם לאוהלים. רק להר הבית לא הגיעו.
בעניין זה נתפרסם ב-"מקור ראשון" ( 5.8.11) מאמר חשוב של יהודה יפרח, תחת הכותרת "הר ללא בעל הבית". יפרח מספר על פתיחת "פתח חרום" למסגד אורוות שלמה, אותו ביקש הוואקף מרוה"מ ברק לאשר לו ב-1999. ברק אישר. וכך, ברשות ובסמכות הכניסו הערבים להר טרקטורים גדולים וחפרו במרכז הר הבית בור ענק של 1700 מ'מר בעומק 13 מטר, הוציאו כ-10,000 טון אדמה רוויית שרידים ארכיאולוגים וזרקו למזבלה. דר גבי ברקאי מצא, שהיו שם ממצאים ייחודיים מימי שני בתי המקדש.
יורשה לי להוסיף, ששום מחפר, ולא כל שכן משור האבנים הענק והאימתני שפעל בתוך הר הבית, אינם יכולים להיכנס להר, אלא דרך שער האריות והכניסה להר הבית הקרובה אליו. בקלי קלות ניתן היה למנוע כניסת כל משאית, כל כלי מכני. הרשינו להכניס אלפי משאיות ריקות ולהוציאן מלאות באוצרותינו המרוסקים - מפני שלא איכפת לנו!
יהודה יפרח מספר עוד, שביולי 2007 ביקש הווקף להטמין כבלים חשמליים באדמה שבה שכנו העזרות של בית המקדש. מנהל רשות העתיקות לא שאל הרבה. משתי תעלות באורך של למעלה מקילומטר ועומק של יותר ממטר הוצאו 400 טון עפר רווי בממצאים ארכיאולוגיים נדירים והושלכו למזבלות.
הוקם וועד למניעת הרס עתיקות .הוועד פונה תכופות למשטרה, אך זו מסרבת להתערב בנימוק של "חשש לפריצתן של מהומות דמים". דר. שמואל ברקוביץ', היועץ המשפטי של הוועד ומומחה בתחום, טוען שהמחדל הוא קודם כל של הממשלה. מחבר הכתבה מוסיף:
"הסיפור הזה מתחיל ונגמר במשבר זהות... ישראל אינה יודעת להתמודד עם כובד המשמעות שההר מטיל עליה...נראה שהיא מאוימת מההשלכה הנפשית של ההכרה בנוכחותו.המקום המזוהה אולי יותר מכל עם התמצית התרבותית והרוחנית שלה, מטיל עליה מעמסה של ברית שתובעת הכרה ומחויבות...מאיים על 'השקט' וה'נורמליות'.
את הניתוח המבריק הזה וניתן להחיל גם על שני הנושאים הקודמים שלנו - הנקמה ששכחנו ונידחי ישראל שזנחנו. אח"כ מציין המחבר שעל-פי החוק אסור לבצע בשום אתר ארכיאולוגי עבודות ללא חפירות הצלה תחילה. חוץ.. מהר הבית! ברקוביץ' מספר, שבעקבות פתיחת מנהרות הכותל ע'י נתניהו הוואקף פשוט הודיע, שלא יאפשר עוד לפקחי רשות העתיקות ועיריית ירושלים להיכנס אל הר הבית, וממשלת נתניהו השלימה עם הרמיסה הזו של ריבונותנו.
חוק רשות העתיקות דורש, שכל פעולה באתר ששימש לפולחן מחייבת הסכמת וועדת שרים מיוחדת. הר הבית, יחד עם כל העיר העתיקה הוכרזו כאתר כזה. ובכ'ז - במשך 43 שנים (עד 2010) לא התכנסה וועדת השרים אפילו פעם אחת!
ח'כ
זבולון אורלב, יו"ר הוועדה לביקורת המדינה, הפעיל את
מבקר המדינה. צוות מיוחד של המבקר עמל 3 שנים והגיש לכנסת דוח מפורט. אולם הוועדה לביקורת המדינה החליטה להטיל סודיות על הדוח. הנימוק (איך לא?): "חשש לבטחון המדינה". אלא, שהשב'כ דווקא תמך בפרסום הדוח וגם ראש המוסד,
מאיר דגן, קבע שאין שום מניעה לאכוף את החוק על הר הבית. מי התנגד? המשטרה! מדוע? אומר מחבר המאמר: "היא עושה עסקות שקטות עם הווקף", קונה שקט.
מי שהכריע להסתיר את הדוח היה ח"כ עותניאל שנלר, שנימק את הסתרת דוח המבקר מן הציבור כך:
"..לא סוד הוא שיש פער בין הגדרת הריבונות בהר הבית לביטוי המעשי של אחיזתנו בו בשטח. יש גם פער בין הר הבית שבריבונותנו למעמדו בעולם הערבי"...
... בתחילה חשבנו כולנו שיש לפרסם את הדו'ח, אך ככל שנכנסתי יותר לעומקו של עניין הבנתי שאנו עלולים לאבד את הר הבית.
דוח שיאמר שלישראל אין אחיזה בשטח בתחומים כאלה ואחרים לא יקדם את האינטרס הישראלי מול העולם הערבי. לכן, יש חשיבות גדולה לשקט בנושא הזה."
על כך אומר מחבר הכתבה: "המלך מסתובב בחוצות כשהוא עירום. שנלר אינו מתכחש לכך, אלא שהוא סבור שאם נגלה זאת לכולם, הזלזול במלך יגדל עוד יותר..."
מדברי שנלר יוצא, שלמעשה אנחנו כבר איננו קובעים בהר הבית, כ"א הווקף (כלומר אש"ף) ובתי המלוכה של ירדן ומרוקו. ועל הערווה הזאת הוא מנסה לחפות בתירוץ של "בטחון המדינה".
השורה התחתונה היא פשע לאומי כלפי קודש הקודשים של העם היהודי. לו היה איכפת לציבור באמת, הוא היה יכול לחסום בגופו את כניסתם ויציאתם של המחפרים והמשאיות להר הבית וממנו, להפגין ולהרעיש עולמות.
עכשיו, נוער יהודי מסנן במזבלות של הוואקף כל סנטימטר של עפר ופסולת-בניין מן "החורבן השלישי" הזה, כי בזה אנחנו טובים: לנבור בין החורבות.
שלושה פשעים לאומיים.
הפשע הרביעי - מסירת יהודה והשומרון, במת ההר, גרעין השליטה על נחלת אבותינו בא'י לעם זר ואויב - עוכב ונעצר, בינתיים. שוב, הודות לתנועה עממית וולונטארית שהתפרצה ממעמקים והקימה את מפעל ההתנחלות. בגופה היא מונעת ממדינת ישראל את השלמת הפשע הרביעי: הבגידה בארץ.