התפטרותו של המגיש גיא זהר מהגשת מהדורת יום שישי של חדשות 10, אך לא מהגשת המהדורה היומית של "היום שהיה", מגדירה מחדש את המושג פתטיות ומעמידה באור מביך את העיתונאים שהיללו את "התנהגותו האמיצה". פחדנות צבועה מזו שהפגין זהר (שזכה לרייטינג עלוב בהגשת התוכנית) נתקשה למצוא אפילו במערכת הפוליטית שלנו. משל למה הדבר דומה? לשר כושל המחזיק שני תיקים בממשלה, נניח שר התשתיות והשר לאיכות הריפוד במשרדי הממשלה, ואשר בתגובה להחלטת ממשלה שאינה לרוחו, מודיע כי היות שאינו יכול להמשיך לעבוד עם ראש הממשלה, הוא מתפטר מתפקידו כשר לאיכות הריפוד, אך כן ימשיך למלא את תפקידו כשר התשתיות. לא יהיה זה הימור פרוע לקבוע שפוליטיקאי שהיה נוהג כך היה הופך לבדיחת השבוע בתקשורת ולכוכב המרכזי והנלעג במהדורת "היום שהיה" בהגשתו של גיא זהר עצמו. אלא שהדרישות שמעמידה התקשורת בפני פוליטיקאים, אנשי עסקים, עובדי המגזר הציבורי ואנשי ציבור, היא יודעת לכופף כשהדבר עוסק בענייניה.
לו היה זהר עומד מאחורי הטענות הקדושות שהשמיע, ולו היה מעוניין באמת לנקוט צעד אמיץ הראוי להערכה, היה עליו לקום ולהתפטר מכלל תפקידיו בערוץ ולצאת למלחמה על עקרונותיו. אך לא מעיתונאי בערוץ 10 נוכל לצפות לדוגמה אישית ולהינתקות כואבת מעור הצבי ומהמשכורות המנופחות. המשמיצים את נבחרינו על דבקותם לכיסא, מגלים לפתע שכיסאם דביק לא פחות.
הפעם הקורבן לא התקפל
אלא שנלעגותו של זהר אינה העניין האמיתי, אלא הפיקנטריה סביב נושא חשוב בהרבה: הנורמה שהשתרשה בתקשורת הישראלית, שלפיה העיתונאים שכנעו את עצמם כי כחלק מ
חופש הביטוי וחופש העיתונות שלהם, הם זכאים לפרסם דברי כזב והאשמות בוטות וחמורות. ואם יתברר שדבריהם מוטעים, מוגזמים או חסרי בסיס, כל שעליהם לעשות הוא לשלוח את עורכי הדין הבכירים שאת שכרם משלם מקום עבודתם, בעוד שהם, העיתונאים, יכולים להמשיך להשמיץ קורבנות אחרים. זאת ביודעם כי המשגה שעשו יסתכם לכל היותר בהתנצלות רפה ומגומגמת שתיקרא בציניות "הבהרה" שתופיע בתחתית עמוד 18 של העיתון או בסוף מהדורת החדשות, אחרי התחזית. התחקירנים, הפרשנים והטאלנטים שלנו הרי יודעים שלא רבים האנשים היכולים להרשות לעצמם, כלכלית וציבורית, לצאת למערכה משפטית נגד אימפריות תקשורתיות וכלכליות דוגמת
ידיעות אחרונות, ערוץ 10 או ynet. וכך, שוב ושוב אנשים מושמצים בפראות, ובמקרה הטוב הם נאלצים להסתפק בפרסום "הבהרה" נרפית שאינה מצליחה לתקן ולו את מקצת הנזק שנגרם לשמם הטוב, לעסקיהם או למעמדם הציבורי.
אלא שהפעם, לשם שינוי, ערוץ 10 נתקל באדם בעל עוצמה לא פחותה משלו - שאינו חושש להתעמת עם כלי תקשורת מרכזי בישראל היות שאינו תלוי בו ואינו זקוק לסיקור מחמיא או לשקט עיתונאי - שהחליט למתוח קו אדום ולגבות מחיר מלא על כזבים שפורסמו כנגדו. אדלסון לא היסס לעשות זאת בשעת חולשה של הערוץ המפסיד כספים עצומים, זוכה לרייטינג נמוך ועומד בסכנת סגירה. סחתיין עליו. תהיו בטוחים שישנם מאות ואולי אלפי אנשים ששמם הטוב הפך למרמס, אשר ראו את הצלחתו של אדלסון להוריד את הערוץ על ברכיו וקינאו בו על יכולתו לעשות את מה שהם, הקטנים, היו רוצים, אך לא היו מסוגלים לעשות.
העיתונאים ששיבחו את זהר וביקשו להציג מצג שווא לפיו ישנה פגיעה בחופש העיתונאי של עובדי הערוץ, שברו שיאים של חוצפה. זאת משום שברור לחלוטין כי לו היו אנשי ערוץ 10 - גם אם הוא מצוי בעת חולשה - עומדים מאחורי הדברים שפרסמו, לא היו מוצאים עצמם במצב שבו הם נאלצים לפרסם התנצלות כה חד-משמעית, משפילה ובולטת.
הכזבים שפורסמו נגד אדלסון היו חלק ממסע הכפשה שיטתי שמתנהל נגדו בתקשורת הישראלית מאז שהעז לנסות ולהכניס מעט גיוון בנופיה השמאלניים. רבים מן העיתונאים בישראל שכנעו את עצמם בציניות כי לא רק שיש להם זכות מוקנית לפרסם כזבים ושקרים, אלא שזו גוברת על זכותו של אדם - שאינו עיתונאי, כמובן - לשם טוב. באופן אבסורדי הם גם משוכנעים כי מעמדם העניק להם את הזכות לנהל קמפיין שיטתי נגד אנשי ימין, בעודם נהנים ממשכורות היוצאות מכיסיהם של אנשי ימין אחרים. עובדה, הם עושים זאת מדי יום בגלי צה"ל שמממן הציבור, הימני ברובו. העובדה שישנם אנשי ימין שהסידור הזה הוא בעיניהם חצוף ואף שערורייתי, נראית להם תמוהה, או לכל הפחות ראויה שיגייסו נגדה את מרבית הברנז'ה ליציאה למסע צלב של קוזאקים נגזלים. אלא שלשם שינוי אדלסון לא הסכים לסידור המעוות הזה, וגם
רון לאודר, שמרן אמריקני המקורב לימין הישראלי, אינו מרוצה מכך שהוא מממן את ההגנה המשפטית על כזבים שפרסמו עובדיו נגד איש ימין יהודי אמריקני אחר.
התפטרותם של גיא זהר, ראודור בנזימן ורותי יובל אינה צעד אמיץ, אלא צביעות. כי לו אכן היו אנשי עקרונות אמיצים, המאמינים בדברים שפרסמו, היו מודיעים לערוץ 10 שיממנו מכיסם את המאבק המשפטי נגד אדלסון ומסרבים לפרסם התנצלות. או אז היו באמת זכאים למחמאות על הצעד האמיץ שנקטו. או אז היו בעמדה שבה מצאו את עצמם אותם רבים וטובים שהתקשורת הישראלית הכפישה, של האזרח הקטן העומד מול מערכה משפטית נגד גורם חזק ועשיר ממנו פי כמה וכמה. להם כמובן הייתה הרוח הגבית של הברנז'ה. לאזרח הקטן בישראל אין אפילו את זה.
