החלטה 194, שקיבלה העצרת הכללית של האו"ם ב-11 בדצמבר 1948, עסקה במספר נושאים. אך רק סעיף אחד מתוך החמישה עשר שהיא כוללת התייחס לבעיית הפליטים שנוצרה כתוצאה מהסכסוך. החלטה 194 ניסתה לגבש את האמצעים הדרושים כדי להגיע להפסקת אש באזור. היא ייסדה ועדת פיוס, שתחליף את המתווך מטעם האו"ם, ושבה היו נציגים מארה"ב, צרפת וטורקיה. על הוועדה הוטל להשיג "יישוב סופי של כל הסכסוכים בין הממשלות והרשויות הנוגעות בדבר". "פסקת הפליטים" אינה עומדת בפני עצמה, כפי שמבקשים הערבים שנחשוב, ואף אינה מתייחסת ספציפית לפליטים הערבים הפלשתינים.
מתוך 15 הסעיפים, חמשת הראשונים עוסקים בדרכים להשגת הפסקת אש. ארבעת הסעיפים הבאים עוסקים בפירוז ירושלים והכפרים הסמוכים לה, ובהגדרת תחום שיפוט בינלאומי בתוך ירושלים או סביבה. בנוסף, קוראת ההחלטה לכל הצדדים להגן על המקומות הקדושים, לרבות מבנים דתיים ולאפשר גישה חופשית אליהם.
רק סעיף 11, שמשך את מירב תשומת הלב, והוא בלבד, עוסק בנושא הפליטים ובפיצוי לאלה שרכושם ניזוק או אבד. בניגוד לטענות ערביות, לא הובטחה בו זכות שיבה וודאי לא הוכרה בו זכות שיבה בלתי מותנית - של ערבים פלשתינים לשוב לישראל. כמו-כן, הסעיף לא ציין מפורשות פליטים ערבים, מה שמעיד על כך שההחלטה כוונה לכל הפליטים, יהודים וערבים כאחד.
במקום זאת, המליצה החלטה 194 לאפשר לפליטים לשוב לאדמתם בשני תנאים חשובים: שיהיו מוכנים לחיות בשלום עם שכניהם ושהשיבה תתרחש "בזמן המוקדם ביותר שהדבר יהיה מעשי".
ההחלטה גם המליצה שלאותם פליטים המבכרים שלא לשוב לאדמתם "יינתן פיצוי עבור רכושם... ועבור אובדן או נזק לרכוש" על-ידי "הממשלות או הרשויות האחראיות".
הפליטים היהודים שנשכחו על-אף שמנהיגים ערבים מציגים את החלטה 194 כראיה לזכותם של פליטים ערבים לשיבה או לפיצוי, חשוב לציין כי מדינות ערב - מצרים, עירק, לבנון, סעודיה, סוריה ותימן - הצביעו נגד ההחלטה. כמו-כן ישראל כלל אינה מוזכרת בה. העובדה שנעשה שימוש בלשון הריבוי "ממשלות או רשויות", מצביעה על כך שבניגוד לטענות הערביות, אין נטל הפיצוי נופל כולו על צד אחד של הסכסוך. נוכח העובדה שהיו אלה שבעה צבאות ערביים שפלשו לישראל, אין ישראל אחראית ליצירת בעיית הפליטים. כאשר מאות אלפי יהודים ממדינות ערב אולצו, תחת איומי מוות, התקפה ורדיפות נוספות, להימלט מהקהילות הערביות, קלטה מדינת ישראל, שזה מקרוב הוקמה, את רובם המכריע.
מסיבות רבות - מעשיות ואחרות - נכשלה ישראל בהעלאתו לסדר היום של העוול האדיר שנעשה לכמעט מיליון יהודים ממדינות ערב. מימדיהן ואופיין של הרדיפות המתוכננות מראש, במימונה של כל מדינה ומדינה, שהביאו למנוסתם של קרוב ל-900 אלף יהודים מבתיהם, מתחילים רק לאחרונה להיחשף. פובליציסטים ערביים מבקשים להפריד הפרדה מוחלטת בין מנוסתם של יהודים ממדינות ערב לבין הסכסוך הערבי-ישראלי, בטענה כי אלה הן שתי תופעות נפרדות, ושעל הישראלים לפתור בעיות אלה מול כל מדינה ערבית בנפרד ולא מול הפלשתינים.
לפנינו מקרה ברור של טיוח וניסיון לשכתוב ההיסטוריה. די בקריאה של של מאמר כמעט נבואי שהופיע בניו-יורק טיימס יומיים לאחר הכרזת העצמאות הישראלית ("יהודים בסכנה חמורה בכל המדינות המוסלמיות") כדי לאשרר את הקשר. כך דיווח העיתון ב-16 במאי, 1948: "במשך כמעט ארבעה חודשים, מונחת בפני האו"ם עתירה לבחינה 'מיידית ודחופה' של נושא האוכלוסיה היהודית במדינות ערביות ומוסלמיות ממרוקו ועד הודו". טבלה מפורטת שסקרה את האוכלוסיות בארצות השונות אמדה את גודל האוכלוסיה היהודית הנתונה בסכנה ב-899,000 נפש.
המאמר פירט את פיטוריהם של יהודים משירות המדינה בסוריה, את כופר הנפש בגובה 20 אלף דולר שהוטל על כל יהודי המבקש לעזוב את עירק, את המס הכפוי שהושת על הקהילה היהודית בלבנון לתמיכה במאמץ המלחמתי הערבי במקביל להסתה ולתקיפות הפיזיות נגד יהודים, ואת מנוסתם של יהודים מאפגניסטן להודו.
המאמר מצטט את דוח המועצה הכלכלית-חברתית של האו"ם, כי "בכמה מהמדינות הערביות והמוסלמיות נמצאת הישרדותן של הקהילות היהודיות בסכנה חמורה, אלא אם יינקטו, ללא דיחוי, צעדי מנע".
העוינות והדיכוי רק התגברו, והובילו, באורח בלתי נמנע, להגירה המונית של כמעט כל היהודים מארצות ערביות ומוסלמיות מקזבלנקה עד קראצ'י.
הטענות הערביות - כי לכאורה אין קשר בין הפליטים היהודיים שיצרו רדיפותיהן של מדינות ערב, ובין מלחמתן במדינת ישראל שזה רק הוקמה, וכי על ישראל לאפשר את זכות השיבה לפליטים הערביים - הן אפוא משוללות כל יסוד.