התרגלנו לקבל את האיבה ואת מעשי האיבה של שכנינו כתופעת-טבע. יפי הנפש שבתוכנו אף מתייחסים אליהם כפרי אשמתנו: אנחנו, שהננו המותקפים, המאוימים, המבודדים והמושמצים, הבאנו את כל אלה על עצמנו. התכונה הזאת, של שנאה עצמית, עושה בנו שמות יותר מכל מה שאויבים יכולים לעולל לנו.
הבה ננסה לרגע להישיר מבט אל המתרחש סביבנו ללא התסביכים שלנו. נתחיל במצרים, ששימשה פרדיגמה, מופת, לכריתת שלום על-פי הדגם של "שלום תמורת שטחים". אכן, קבלנו למעלה מ-30 שנים של העדר מלחמה, ואיש אינו יכול לשקול - כי אין מאזנים כאלה - האם התמורה הזאת שוות ערך למחיר ששולם. די לציין, שפרט לשמירה על אי-לוחמה ואחזקת שגרירויות, מצרים הפרה מיד את כל יתר סעיפי הסכם השלום, ובמיוחד את אלה שמנחם בגין קרא להם "נירמול", מלשון נורמליזציה.
"האביב הערבי" במצרים מעמיד באור חדש את כל ההפרות האלה, קרי: את התעקשותם של מנהיגי מצרים על "שלום קר". זאת, מפני שהתנהגות ההמונים המצרים חשפה את האמת במערומיה: הם - כלומר, העם - אינם רוצים, ואף פעם לא רצו, שלום!. רק דיקטטור ערבי היה יכול לחתום על הסכם שלום עם היהודים, כי רק לו היה הכוח לפעול מעל לראשי העם ונגד רצונו. כי זו האמת המרה: משטר ערבי שיש בו קורטוב של דמוקרטיה, המבטא באיזו שהיא מידה את רצון העם, לעולם לא יעשה שלום עימנו!
השוטים התמימים מן השמאל שמחו ועלצו לנפילת הנשיא מובארכ, וברוחם היו בין החוגגים בכיכר תחריר את "האביב הערבי". אפילו האינוס הקבוצתי של כתבת אמריקנית, אותו ליוו ההמונים בצעקות "יהודיה!" (והיא לא הייתה יהודיה) - לא צינן את התלהבותם.
עשרות אלפים צעדו מן הכיכר אל שגרירותנו וכמעט ביצעו בתוכה לינץ'. צבא ומשטרה מצרים שהוצבו במיוחד כדי לשמור על השגרירות לא התערבו וראש הכת הצבאית, טנטאווי, אפילו סרב לענות על קריאות הטלפון הבהולות של ראש ממשלת ישראל. רק התערבות אישית של נשיא ארה"ב הצליחה להזיז קומנדו מצרי למלא אחר חובתם האלמנטארית על-פי החוק הבינלאומי. וכך, באיחור של עשרות שנים, "הוסבר" לנו, שגם את השלום הכי מפורסם, את האבטיפוס של כל השלומות כולן - ניתן לעשות רק מעל לראשי העם, עם דיקטטורים או מלכים אבסולוטים.
השמאלנים שלנו יצטרכו להסתדר עכשיו עם התובנה החדשה, ששני הערכים שהם סוגדים להם יותר מכל, הדמוקרטיה והשלום, אינם יכולים לדור בכפיפה אחת אצל הערבים ביחסם ליהודים. השמאל האדוק ייאלץ לבחור בשלום או בדמוקרטיה: רצונכם בשלום, תוכלו להשיגו רק בדרך של כפייה אנטי-דמוקרטית מלמעלה. רצונכם בדמוקרטיה? אזי ביי-ביי לשלום, כי זה רצונם הפנימי, האמיתי, הבלתי מזויף של העמים הערביים!
האמת הזאת התדפקה על הדלת המשוריינת האחרונה שנותרה חוצצת בין המאבטחים שלנו לבין ההמון שצר על השגרירות בקהיר. אם היו ביניהם שמאלנים, אזי ברגעי האימה, כשהמציאות הפוליטית איימה ישירות על חייהם - אולי, אולי, הם הפנימו שזו המציאות, והיא איננה ניתנת לשינוי.
במסגרת הניסיון להשתחרר לשעה מן התסביכים שלנו, נעז להעמיד כאן שאלה: כמה וכמה פעמים שרפו במצרים את דגל ישראל, אח"כ התפרצו לשגרירות, הרסו והציתו. מדוע מצרים לא התנצלה? ומדוע אפילו לא עלה על דעתה של ישראל לדרוש התנצלות?!
הייתה בנגב התקפת טרור שעלתה בחייהם של שמונה יהודים ישראלים. בעקבותיה התנצלה ישראל ארבע פעמים (המצרים ספרו ופרסמו בגאווה!) על הריגתם של שוטרים מצרים, וזאת בנסיבות שבהן לה, ורק לה, הגיעה התנצלות. ראשית, מפני שהישראלים הותקפו ונרצחו מתוך טריטוריה מצרית וזה הכלל יסודי, שמדינה שמתוך שיטחה יוצאת התקפה - היא הנושאת באחריות. שנית, הותקפנו לאור היום מתוך עמדה צבאית מצרית או בסמיכות קרובה לה. מה ציפו מחיילי ישראל, שלא יירו אל הכיוון שממנו נפתחה עליהם האש? שלישית, היו עדויות שחיילים מצרים השתתפו בירי ובהתקפה ותחקיר צה'ל גילה, שכל הטרוריסטים התוקפים היו אזרחים מצרים, אחד מהם אפילו שוטר! אלא, הכל - כולל ישראל - טשטשו את העובדות, טייחו והסתירו את האמת, ובלבד שלא להפר את אשליית ה"שלום". המנטרה השמאלנית אומרת "השלום הוא הביטחון", במציאות הביטחון הפך להיות בן-הערובה של השלום.
ומכאן לסוריה. המשטר שם בצרות. השלטון וראשו נלחמים בעמם והדם זורם ברחובות. המשטר זקוק לכל חייל לצורכי החזית הפנימית, אבל יש לו גבול-אויב, הגבול עם ישראל, שעליו שומרות כמה דיוויזיות. והנה, מתבשרים אנחנו שאסד משך את הדיוויזיות האלה והשאיר את הגבול עם ישראל בלתי מוגן. מדוע? כי הוא אינו דואג. הוא אומנם מלמד כל ילד סורי שישראל תוקפנית, רצחנית ואכזרית ורק מחכה לרגע להשמיד כל ערבי, אבל יחד עם זאת הוא בטוח שהיא לא תתקוף ולא תנצל את חוסר האונים שלו, עד כדי כך שאינו חושש לחשוף את הגבול שלו. הוא יודע, שהוא בטוח בגבולו הבלתי מוגן עם ישראל יותר מאשר בבירתו.
מה שמעלה את השאלה הנושנה - מה פשר הניגוד המשווע הזה, בין הידיעה הפנימית של אחד מגדולי אויבינו, שאנחנו בעצם איננו אויב בכלל, לבין שנאתו אותנו ותאוותו להשמידנו שלא פסקו אף לרגע, גם ברגעי מבחן כמו הרגע הנוכחי?. לנו אין הסבר לתופעה הזאת, כפי שאין הסבר מקיף וממצה לאנטישמיות בעולם. אולם העובדה שאין הסבר אין פירושה שהתופעה אינה קיימת, והעיקר: שאנחנו אשמים בה. טעות בעניין הזה עלולה לעלות לנו בקיומנו.
ועכשיו טורקיה. הכל מסכימים, שבמדיניותו האנטי-ישראלית הארסית
ארדואן נהנה מתמיכה רחבה של עמו. ושוב אנחנו שואלים - מדוע ? מדוע סוחרים בבזאר של איסטנבול אומרים 'אל תבואו, לא צריך אתכם' ?! היכן ראינו סוחרים שאינם רוצים להרוויח? על איזו קרקע, אם לא האנטישמיות הקלאסית, צמחה העלילה שצצה פתאום בקרב העם הטורקי, כי ברזאני, מנהיג הכורדים, הוא בעצם יהודי, ומאחורי הPKK שהרגה לדבריהם 30,000 טורקים, עומדת... ישראל ?
בטח, אנחנו מאחורי המרד הכורדי, כמו שצלבנו את ישו, כמו שבמצות שלנו דם ילדים נוצרים, כמו שהרעלנו את הבארות כדי להדביק את אירופה בדבר השחור ו'זקני ציון' הם אלה המחוללים את כל המהפכות ואת כל מלחמת הדמים בעולם.
שכחתי משהו? בכל זה אין חידוש ולא היה טעם לעסוק בו שוב, אלולא היו מופרעי השמאל מאשימים גם באנטישמיות הטורקית - את ישראל ואת ממשלתה !
איך? הכל בגלל הפלשתינים, כמובן! כן, כן, ממשלתנו שאינה מנהלת עימם מו"מ, בכך הביאה עלינו את איבתו של ארדואן, את העוינות המצרית, מסכנת את כיסאו של
מלך ירדן, ועוד ועוד. ומדוע אין מו"מ עם הפלשתינים? מפני שהממשלה לא שיתקה מיד, לחלוטין, כל בנייה יהודית בירושלים וביו"ש ולא הסכימה מראש לסגת לקווי 67' - התנאים למו'מ לפי דרישתם. את הדברים המקוממים האלה משמיעים מיטב עורכי ומגישי התוכניות בכל הערוצים והגלים של ישראל.
פלשתין מדברת ומשדרת מתוך גרוננו! שוב ושוב, מדי יום כמעט, עולה בתקשורת הלייטמוטיב, הקו המנחה, של הלקאה עצמית ואוטו-אנטישמיות. ב'
קול ישראל' התייחס
ירון דקל להבעת התודה של נתניהו לנשיא אובמה על עזרתו בהצלת ששת המאבטחים בקהיר. מעניין, העיר, אם נתניהו יגמול עכשיו לאובמה - למשל ע"י התנצלות בפני הטורקים או הקפאת הבנייה בשטחים...
זו הערה אגבית, אבל כדאי להעמיק בה: תמורת מחווה אנושית, דקל מצפה לשבירת קו מדיני ממשלתי, לנטישת אינטרסים לאומיים חיוניים, ובעצם - לוויתור על עצמאותנו. דקל שכח שאמריקה של קרטר ממש אנסה את בגין לחתום על השלום עם מצרים וצרפה את חתימתה כערבה. הוא גם שכח, שרק "המפלה" שלנו במלחמת יום הכיפורים, אותה ביימנו לפי רצונה וצרכיה של ארה"ב, היא שאפשרה את חילוצה של מצרים מן המחנה הסובייטי וצירופה למערב, מהפך שהושלם ע"י כריתת הסכם השלום עם ישראל - שירות לארה"ב שלא יסולא בפז! וכאשר הסכם זה עמד להתמוטט, וכתוצאה מזה חיי ששה ישראלים היו בסכנה מיידית, האם לא היה זה מובן מאליו שאמריקה מחויבת להתערב? ועל זה, לפי תפיסתו של דקל, "תולעת יעקוב" הייתה צריכה לשלם עוד פעם בוויתורים מדיניים?
עוד ב'קול ישראל', בשיחה על טורקיה, זרקה מגישת התוכנית שאלה חיננית: "מה פספסנו פה בדרך"? תבינו: אנחנו פספסנו - לא טורקיה, לא ארדואן! האשה הזאת היא ילידת הארץ. היכן יכלה לרכוש את הרפלקסים ההם, המוכרים לנו מן הגלות ואשר חשבנו שהם עיוות שנגרם ע"י מאות שנים של רדיפות?
ולסיום: מי שלא ראה בערוץ הראשון את הדיווח מתוך רמאללה בליל "נאום העצמאות" של אבו מאזן, לא ראה מימיו שכרון-שמחה עולה על גדותיו, וכוונתי לכתבים יהודים ישראלים - מאושרים, משולהבים, מזוהים ומזדהים עם חוויית המדינה הפלשתינית בכל רמ"ח ושס"ה שלהם!
אותו לילה התקשיתי לעצום עין. לא הצלחתי לגרש ממוחי את המחשבה הטורדנית, שאלה הם הפיות הציבוריים האמורים לבטא את מחשבותיי, זו הדמות האמורה לשקף את תדמיתי, ובעצם את המחשבות ואת התדמיות של הרוב המכריע בעם.
דיבוק נכנס בנו, ואין מי שיוציאנו מתוכנו!