אחד הפרויקטים החשובים במדינת ישראל הוא פרויקט מדריכי הרחוב. שיאו של הפרויקט היה בשנות ה-70, כאשר המדריכים הסתובבו בחוצות הערים במאמץ לאתר נוער במצוקה או לחלופין נערים אשר הידרדרו לפשע וניסו להחזיר אותם לאורח חיים נורמטיבי.
תהליך ביצוע הפרויקט
רוב מדריכי הרחוב היו עובדים סוציאלים בהכשרתם, דבר אשר סייע להם לרכוש את אמונם של בני הנוער בהם טיפלו. הם שהו במחציתם שעות על גבי שעות, הקשיבו להם וסייעו להם לזנוח את חיי העוני והפשע ולהשתלב בלימודים כדי למצוא עבודה ולהשתלב בחברה הישראלית.
סגירת הפרויקט ופתיחתו מחדש
בשנות השמונים הוחלט לשנות את מערך הסיוע לבני נוער בסיכון באמצעות מסגרות טיפוליות של שירותי הרווחה. כתוצאה מכך רבים מבני הנוער סירבו לשתף פעולה ואלו שניסו לא מצאו שפה משותפת עם העובדים הסוציאלים.
ברבות השנים גדלה התופעה של נערים החשופים לחיי פשע, ועל-פי הנתונים, בישראל חיים כיום כ-300 אלף ילדים ובני-נוער המשתייכים לקבוצת נוער בסיכון.
ארגון הג'וינט זיהה את מקור הבעיה ובתמיכת משרדי הרווחה, הקליטה והחינוך התחילה עמותת אשלים בפרויקט מיוחד אשר נועד לבדוק את חזרתם של מדריכי הרחוב. הניסוי נערך במספר ערים כגון: דימונה, קריית עיקרון, טירת הכרמל ואור יהודה, בו השתתפו שמונה סטודנטים בעלי רקע בעבודה סוציאלית. הסטודנטים למדו כיצד לסייר בחוצות הערים, לאתר בני-נוער במצוקה ולרכוש את אמונם. במרוצת הזמן הצליח כל מדריך לאסוף סביבו חבורה של 15 נערים ונערות. הם שטחו בפניו את צרותיהם ולאחר שבטחו במדריך הם החלו להשתמש בו לצרכים שונים.
חשוב לציין, שאת הפרויקט ליווה מחקר שנערך מטעם אוניברסיטת בן-גוריון ובסיומו הסתבר שהגיל הממוצע של בני-נוער בסיכון הוא 16.
אין ספק שמדובר בפרויקט חברתי חשוב הנותן תקווה לבני-נוער אשר לא הצליחו להשתלב בחברה בנסיבות שונות לעשות כן, תוך הקניית הרגלי למידה בסיסיים אשר יעזרו להם בעתיד לרכוש השכלה ולהשתלב בחברה הישראלית בעתיד.