משפט קצב: דנציגר נותר הצדיק היחיד בסדום

הערת פתיחה: מאמר זה ארוך יחסית, אך נושאו העיקרי הוא משפט אחד שכתבה השופטת מרים נאור בפסק הדין: "נוכח דברי המערער עצמו, לפיהם נשאר למעשה בפארק הלאומי זמן מה אחרי שנפרד מאנשי השב"כ...". המאמר מתאר את הרקע לכתיבת משפט זה, מוכיח שקצב לא אמר את הדברים האלה, ומוסיף הערות כלליות לגבי המשפט. הערת פתיחה שנייה: מרבית אזרחי ישראלי משוכנעים שקצב קיבל את המגיע לו. התעקשותם של המעטים המתקוממים כנגד פסק הדין נראית בעיני הרוב כתמיכה באדם הראוי אך ורק לסלידה ולבוז. לכל אלה יש להסביר שלא בקצב מדובר, אלא בבית המשפט בישראל. השאלה איננה אם קצב הוא טלית שכולה תכלת, אלא אם בית המשפט הוא טלית שכולה תכלת. האם באמת הורשע קצב באונס כיוון שהראיות שהוצגו בפני בית המשפט לא הותירו אפילו ספק סביר באשמתו? התשובה העגומה היא נושאו של מאמר זה. דנציגר והערכת סיכוי הערעור הסיפור פשוט: א' טענה שלאחר חגיגת יוצאי פרס שנערכה בפארק הלאומי ברמת גן, נסעה עם קצב לבית הטקסטיל בתל אביב, ושם אנס אותה. קצב טען לעומת זאת, שלאחר החגיגה נסע עם אמו לקריית מלאכי. ההגנה הציגה בפני בית המשפט דוח של מאבטחיו של קצב, על פיו עזב את החגיגה בשעה 17:00, ופלט של שיחות טלפון המעיד על שיחות שבוצעו ממכוניתו לפלאפון של א' בשעות 17:58, ו-18:09. לטענת ההגנה, בלתי מתקבל על הדעת שבחמישים ושמונה דקות יספיק קצב להגיע לבית הטקסטיל, לאנוס, להיפרד, ואחר-כך להתקשר. השופט ג'ורג' קרא דחה את טענת ההגנה, והסביר כי ייתכן שכיוון שהיו הרבה מכוניות בחניה, והרבה אנשים בפארק, היה לקצב קשה לצאת מהחניה, וקשה לאתר את א', ולכן ייתכן ששיחות הטלפון שביצע היו כדי לזרז אותה להגיע למכוניתו. מסקנתו הייתה שקצב יצא מהפארק אחרי 18:09, ולא בשעה 17:00. הסבר זה הניע את השופט יורם דנציגר להעריך שלקצב יש סיכוי לקבלת ערעורו בעליון. דנציגר כתב שקשה לקבל מצב שבו יש ראיה לכך שהוא עזב בשעה 17:00, ומבלי להסתמך על שום ראיה אחרת ייקבע שהוא עזב אחרי 18:09. רב-אמן במלאכת הפרכת האליבי מבלי שתזכיר את פסיקתו של דנציגר, מסתבר שנאור החליטה להראות לקרא כיצד פועל רב-אמן אמיתי במלאכת הפרכת האליבי, וכיצד עושים זאת נכון. אם דנציגר ביקר את קרא על שלא הביא ראיות ועדויות לכך שקצב עזב את מקום האירוע אחרי השעה 17:00, היא תצליח להוכיח, על-פי ראיות ועדויות, שאכן ייתכן שהוא נשאר בפארק זמן רב לאחר השעה 17:00. תחילה היא מביאה את עדות איש השב"כ, על פיה האבטחה הסתיימה בדיוק בשעה 17:00, כשקצב נכנס למכוניתו. לאחר מכן היא מביאה שלושה קטעי עדויות של קצב, על פיהם הוא מעריך שעזב את הפארק מספר דקות מאוחר יותר (או מוקדם יותר) משעה זו. מכך היא מסיקה: "כאמור, המערער עצמו תמך, ולו ברמה מסוימת, בכך שהוא לא עזב את המקום בשעה 17:00 בדיוק, עת נפרדו מהמערער אנשי השב"כ" (סעיף 215). האם באמת מצפה נאור מקצב לזכור בדיוק של דקה את השעה בה עזב את הפארק לפני עשר שנים?! דברי השופטת נאור - לא מדויקים אלא שאין צורך להכביר מילים על משפט זה שכתבה נאור, כי הוא מחוויר בחומרתו לעומת המשפט אותו כתבה בסעיף מאוחר יותר: "נוכח דברי המערער עצמו, לפיהם נשאר למעשה בפארק הלאומי זמן מה אחרי שנפרד מאנשי השב"כ..." (סעיף 223). כאמור בהערת הפתיחה, קצב פשוט לא אמר דברים כאלה בשום קטע שנאור ציטטה! ההפך הוא הנכון! הקטע המצוטט היחיד בו מזכיר קצב את אנשי השב"כ מובא להלן במלואו: "אני עזבתי, האירוע הסתיים בערך בחמש, כמה דקות יותר, כמה דקות פחות, המעבר מהבמה לרכב היה מרחק קצר, של כמה עשרות מטרים, לא יותר מזה. הנהג מתחיל לנסוע, הרכב נוסע, הרכב בתנועה, ואז לפי מיטב ידיעתי, מיטב זיכרוני, השב"כ לא מלווה אותי. אם הוא ליווה אותי במבט עין, או בהליכה, או, אני לא יודע. אני לא זוכר שישב מאבטח בתוך הרכב ביציאה... יצאנו משם עם הרכב בנסיעה איטית וכמובן, ככל שמתקרבים לכיוון היציאה המהירות גוברת והולכת" (סעיף 215). במתמטיקה נהוג לרשום מ.ש.ל. קצב לא אמר את הדברים שייחסה לו נאור. (כששמעתי על פסק הדין נחלתי אכזבה עמוקה. האמנתי שמרים נאור תהיה השופטת הישרה שתזכה את קצב מאשמת האונס. אך גם לאחר שקראתי את תקציר פסק הדין, ולפני שהתחלתי לקרוא בעיון את פסק הדין כולו, לא העליתי בדעתי כי דווקא מרים נאור תשים בפיו של קצב דברים שכלל לא אמר אותם, וזאת באחד מפסקי הדין החשובים ביותר שניתנו במדינת ישראל מאז היווסדה. כמי שבעבר נהנה לקרוא פסקי דין מאירי-עיניים ומלאי חוכמה של שופטים דגולים דוגמת חיים כהן, מרים בן-פורת ומנחם אלון, אני חש בושה וצער על השפל שאליו הגענו.) ארבעים דקות של לחיצות ידיים נאור אינה מסתפקת בכך, והיא מוסיפה: "ייתכן שהמערער נסע קמעא בתוך הפארק עצמו, אך עצר מייד, כדי להמשיך וללחוץ ידיים להמונים, שהמשיכו לחגוג באירוע" (סעיף 223). ולכמה זמן הוא עצר אחרי שהחל לנסוע, על-פי עדות השב"כ, בדיוק בשעה 17:00? הנה תשובתה של נאור: "דווקא שיחות תכופות שנעשו מרכבו של המערער החל מהשעה 17:43, כאשר קודם לכן, החל מהשעה 15:12, שררה 'דממת אלחוט', עשויות ללמד כי המערער נכנס לרכבו בסמוך לשעה זו" (סעיף 216). וכך, במקום כשבעים דקות של קשיים ביציאה מהחניה על-פי גרסת קרא, אנו מקבלים כארבעים דקות של לחיצות ידיים על-פי גרסת נאור. האם קרא ונאור עצמם האמינו במה שהם כתבו, או שהם פשוט היו מוכנים לספק כל תירוץ, מגוחך ככל שיהיה, כדי לדחות את טענת האליבי של קצב? האם הם באמת ניסו להגיע לחקר האמת, או שעסקו בניסיון כושל ומביש לצייר את המטרה מסביב לחץ שירו זה מכבר בליבו של קצב? דעת השופטים - היא הקובעת! לאמיתו של דבר, מהדברים שכתבה נאור בפסק הדין ניתן להבין כי לקצב לא היה שום סיכוי מלכתחילה. ראשית, היא מזכירה שגם לו קיבלה את טענת האליבי של קצב, הייתה יכולה לקבוע שהאונס היה בתאריך אחר: "בית משפט זה כבר קבע בעבר כי גם כאשר עדות אליבי מהימנה, הרי שייתכן שהמתלוננת מסרה מועד לא מדויק והדבר אינו שולל את ביצוע העבירה". בנוסף לכך היא כותבת: "גם אם נניח לצורך הדיון, ולצורך הדיון בלבד נניח, כי א' הייתה מאוהבת בבוס, כפי שסברו עדים שונים שהעידו כי פתחה כפתור בחולצתה והתאפרה לכבודו, הרי שכל אלה אינם מלמדים, ולו מחמת הספק, על הסכמה לקיום יחסי מין". ויותר מזאת: "ואפילו היינו מניחים – ואין אנו עושים כן, כי היה בין השניים רומן אין בכך כדי ליצור ספק, לא בשאלת הכוח ולא בשאלת ההסכמה". למקרא דברים אלה מתעוררת רק שאלה אחת: מה כן יכול היה ליצור ספק?! המסר שמשדרת אלינו נאור הוא ברור: המחוקק העניק לנו את הסמכות להרשיע באונס אדם שהחלטנו להאמין למתלוננת נגדו, ואנחנו החלטנו להאמין לא'. אז תפסיקו לבלבל לנו את המוח עם עובדות, אנחנו את דעתנו כבר קבענו, ודעתנו היא הקובעת!!! אכן, כסדום היינו, לעמורה דמינו.