שמוליק ווילוז'ני (תחת שרביטו של הבימאי
אלון אופיר המחונן) מוליך את ההצגה בקסם הבלתי נדלה שלו, ביכולת הקומית המגוונת הן בתנועה והן במשחק, עד כמעט קריקטורה (לעיתים הזכיר לי את ג'רי לואיס), כשהוא משחק את מל - אדם שפוטר מעבודתו, שלפתע סגרו לו את המים, כשצחנת האשפה מלמטה מגיעה היישר לדירתו בקומה ה-14, כשפורצים לביתו וגונבים ה-כל, וכששתי דיילות הגרות בקיר הצמוד לדירתו עושות אורגיות מדי לילה לצלילי מוסיקת היפ-הופ מחרישת אזניים. הבן אדם ואשתו לא יכולים לישון. העצבים תוססים, הקולות שלהם מגיעים גם לשכנים מלמעלה ופורצת מהומה.
לעומת ווילוז'ני המשתולל בחימה, הרי אשתו היפה עדנה (מאיה מעוז, שחקנית בעלת ניסיון דרמטי כדסדמונה באותלו וכקומיקאית נפלאה ב"להיות או לא להיות", בין היתר), משתדלת להחזיר לבעלה את שפיותו בשקט ובשלווה שלה, למרות שגם היא בסוף תחטוף את הג'אננה. החיים נראים בזבל, הכל עומד להתמוטט, ואפילו אחיו המסור והאוהב של מל (ניסים זוהר הוותיק והמתורבת) לא מסוגל בפגישתו עם שלוש האחיות שלהם להגיע להסדר כספי מצידן, כדי שביחד יתמכו במל ועדנה בעת צרה. שלוש האחיות הן הסמל להתנהלות כיום של בני האדם - הן כלפי הסביבה והן ביחס למשפחתם. האדישות, הניכור, העובדה שמה שחשוב להן הוא מהו הסכום בדולרים שתצטרכנה להפריש מדי חודש - הוא בבחינת מראה המשקפת את היחס כיום לכל נושא. האנוכיות, החישובים הכלכליים והעמדת הכסף כערך עליון.
הסצינה בה עדנה-מאיה מעוז נשברת, היא החזקה ביותר שלה, והחוסן שלה במשך ההצגה, המתאפיין בשקט נפשי ויכולתה להרגיע את בעלה, לעומת הרגע בו גם היא מוכיחה אנושיות ופגיעות - ממחישים את הרבגוניות של משחקה הנהדר, ומעמידים אותה בשורה הראשונה של השחקניות בישראל. עד כדי הענקת פרס התיאטרון על משחקה כאן.
בתוך הקומדיה של ניל סיימון, שנזקקתי לטישו כדי לנגב את דמעות הצחוק שלא חדל להתעורר מכל רפליקה - הצליח סיימון להזריק גם את נגיעתו האישית, המאזכרת את תקופת ילדותו, כשגדל בצל השפל הכלכלי הגדול באמריקה בשנות השלושים, ואת יחסי הוריו שסבלו מעליות ומורדות, והשפיעו גם על חייו הפרטיים, ומופיעים ברבים ממחזותיו מצליחים. אחרי ארתור מילר, טנסי ויליאמס ויוג'ין או'ניל, שלושת המחזאים הדרמטיים האמריקנים הגדולים ביותר במאה ה-20 - ניצב ניל סיימון כמחזאי שמחזותיו מועלים הכי הרבה, שוב ושוב ללא הרף בעולם כולו, ולעיתים הוצגו ארבעה מהם בו-זמנית בברודוויי. אז מה אם הוא כותב קומדיות? גם אריסטופנס כתב קומדיות, ובכל זאת ניצב בסמוך לאייסכלוס, סופוקלס ואוריפידס!!!
ההצגה נוגעת ב"סדר החברתי" הנדרש בכל העולם הקהל הישראלי המצוי לא מסוגל ולא יודע לצחוק כראוי, כשמעלים בפניו בעיות שקיימות גם אצלו. אולי הוא לוקח זאת באופן אישי. בעיני - זו גדולתו של סיימון, בכך שכל אחד יכול למצוא אצלו משהו משותף גם לו. והעובדה - ששלושת האחיות - טרייסי אברמוביץ' הצעירה מכולן, דינה דורון (כוכבת הקולנוע הישראלי היפהפיה, ושחקנית התיאטרון הותיקה) ודליה פרידלנד, ששיחקה עשרות שנים את הילדה ב"הבימה" - כולן משקפות במדויק את האנוכיות, חוסר החמלה וחוסר הכבוד ההדדי שקיימים כיום כאן ושם.
ההצגה "אסיר בלב העיר" אינה נוגעת רק במה שקרה בארה"ב אז וחוזרת בעיצומה גם כיום. היא נוגעת ב"סדר החברתי" הנדרש בכל העולם ע"י מהומות, הפגנות והרבה רעש תקשורתי. בלונדון אמורה להיות הפגנה של כמה מיליונים בימים אלה, אם לא יוסדרו תנאי הפנסיה לכל העובדים, ושביתה כללית תשתק את הממלכה הבריטית. אז המיית לבו של האדם הממוצע מהמעמד הבינוני היא בבחינת קול משותף לכולנו. וגם אם זה שזור בדיחות - בכל זאת, האהבה במחזה גוברת על כל המהמורות. ואצל סיימון, כמו כל יהודי טוב, יש משהו בלב גיבוריו, שלא נותן להם להיות נרמסים, אלא להתעשת - ובכוחות משותפים להגיע לסוף טוב.
הקומדיה הכי מצחיקה ומהנה של ניל סיימון, בביצוע מושלם ומשובח.