טקס סיום שביתת המתמחים זכה לכותרת אוהדות ותשואות מכל הכיוונים. השובתים-מתפטרים האחרונים בבית החולים איכילוב זכו ליחס קריר של תחתמו-כבר, הרי קיבלתם כל מה שאתם רוצים, סחטתם אותנו עד תום, אז קחו את הכסף ותסתמו.
אם כך, מדוע דרשו המתמחים שההסכם יפתח לדיון מחדש בעוד שלוש שנים? מדוע הם חותמים כמי שכפאם שד על הסכם שבו הם זוכים ליום מנוחה שבועי, לצמצום מספר התורנויות, למענק עם תום ההתמחות, לשיפור מסוים בשכרם? זה כמו לשאול מדוע האנטיביוטיקה שרשם הרופא לא שינתה את מהלך המחלה. כי האבחנה אינה נכונה. האבחנה של הציבור, המקבל את המידע שלו מן התקשורת, היא שהרופאים הם כמו כל העובדים במשק ציבורי - הם רוצים את הנתח הגדול ביותר שהם יכולים לחתוך לעצמם מן העוגה הציבורית. הדרך להשיב אותם מן ההתפטרות ההמונית היא לשלם להם יותר, וכל מה שנותר זה עד כמה הם חמדנים. יש בזה משהו, אבל זו אינה האבחנה הנכונה.
טאבו תקשרותי בשיח החברתי שלנו, חמדנות וחומרנות הן טאבו תקשורתי. רווח היא מילה בזוייה, ואילו רווחה היא מילה מקודשת. חברה רווחית היא שודדת חסרת מוסר, ועמותה שאינה למטרת רווח, גם אם תשלם מיליונים למנהליה ולמקורביה, היא המוסריות בהתגלמותה. לכן גם הרופאים המתפטרים לא דיברו במושגים של תשלום, אלא במושגים של "הצלת הרפואה הציבורית". האומנם בריאות הציבור היא הסיבה לנכונות לוותר על המקצוע אגב התפטרות המונית? ספק.
כיוון שאנו צפויים לשידור חוזר בעוד שלוש שנים, כדאי מאוד להבין עכשיו מהו שורש הבעיה, והאנקדוטה הבאה מסבירה אותה. מנהלת סניף קופת חולים נשלחה ללימודי מנהל רפואי. אחד הקורסים ניתן על-ידי פרופ' שהיה בעברו הקרוב מנהל מחלקה פנימית כלשהי. בכל שש הפגישות ישב הפרופסור ולא אמר דבר. במקומו הופיעו עושי דברו והירצו אודות מכירת שב"ן (שירותי בריאות נוספים) וכיוצא באלה. יש להניח כי אלה שהירצו בפועל לא קיבלו שכר-מרצה של פרופסור. אותה מנהלת סניף התרעמה מאוד: הבטיחו לה פרופסור, אבל היא קיבלה כל מיני פקידים/מתמחים/מלחכי פנכה. הסברתי לה שכך בדיוק נראית מחלקה פנימית בארץ הקודש: יש פרופסור, אבל הרפואה נעשית בידי המתמחים/פקידים/מלחכי פנכה.
משבר המתמחים היה הזדמנות לשנות את השיטה מן היסוד: לפטר את מנהלי המחלקות ולהשיבם לעבודה רפואית, ולהשיב את ההתמחות למקומה הטבעית - האקדמיה; הזדמנות לקרוא דרור למתמחים ולמומחים הצעירים התלויים במנהל המחלקה לשבט או לחסד; הזדמנות לקדם את הרפואה הציבורית על-ידי מתן סמכויות אשפוז וניהול החולים לרופאי הקהילה; הזדמנות לשחרר את הפריפריה מרפואת מתמחים ולקדם אותה לרפואת מומחים; הזדמנות לקדם את הרפואה האקדמית משירות שוחק לאתגר מחקרי ולימודי. כל ההזדמנויות הללו נעלמו, כי המתמחים, הכפותים בעל כורחם לשיטה הקיימת, לא קיבלו את הגיבוי הנאות מן הקהילה הרפואית שיודעת כי השיטה רקובה ומושחתת, וכי היא נועדה לשמר שלטון אוליגרכי.
ועוד אנקדוטה קצרה המשקפת את עוצמתה של העבדות לשיטה. רופאה בכירה בבית חולים נשאלה מה דעתה על שביתת המתמחים. נרפים, הם נרפים, זעמה הרופאה, אנחנו אכלנו קש (היא השתמשה בביטוי פחות אלגנטי) כאשר היינו צעירים, עכשיו תורם לאכול קש!
צדק חברתי. טוב, אולי בעוד שלוש שנים.