על מיכל ההדחה בשירותים שבביתו של רופא הגר ב"ישוב קונצנזוס" ביו"ש מוצמדת תמונת האחראים להינתקות. צמרות הצבא, המשטרה, הפוליטיקה, המשפט והנשיא דאז, כולם שם. על צד מכסה השרותים הפונה אל המשתמש, מודבקת תמונתו של הרמטכ"ל, דאז. גברים המטילים את מימיהם עושים זאת לכיוון הכללי של
דן חלוץ המופיע בכל הדר מדיו, דרגותיו וכנפי הטייס.
חלוץ ושותפיו לגירוש קנו בדין את היחס הזה, אך הנקודה שאליה הגענו שבה מצא לנכון אדם מכובד מאד ופטריוט גדול, לבזות את האיש, על סמלי המדינה וצה"ל שהוא ומדיו מייצגים, זעזעו אותי אף יותר מידויי האבנים על מפקדי חטיבת אפרים. הדבקת התמונה בשירותים פרטיים אינה מהווה עבירה על שום חוק, אך היא, יחד עם גילויי השנאה האלימים מספקים אינדיקציה מצמררת לגבי עומק הנזק שחוללה מלחמת האחים שהחלה בגירוש בכוח של אלפי אזרחים מבתיהם בקיץ 2005.
הקרע שחוללו
אריאל שרון ועוזריו הצליח לגרום לחלקים נכבדים מציבור התורם והכנוע ביותר להתייחס למדינה ולצה"ל בהסתייגות ובחשד במקרה הטוב, ובתיעוב במקרה הרע.
התבוסה בלבנון ושובו של האיום הקיומי העירה את צה"ל מחלומות השלום המתוקים ויצרה צורך גובר בחיילים ומפקדים רבים ואיכותיים וכן לגניזת תוכנית "ההתכנסות". כתוצאה מכך התקבעה "הפסקת אש" בין המדינה וצה"ל ל
מתנחלים, שהביאה לרגיעה יחסית בשטח. הפצע החל להתאחות.
ברק שואב מהתקשורת לגטימיציה לחטא
אך כעת יש מי שחושב שחידוש השנאה הפנימית מסייע לו.
אהוד ברק שואב מהתקשורת לגיטימציה ל'חטא' שותפותו בממשלת נתניהו וגומל לה בסחורה של קרע ושנאה. כך חומק האיש הכושל, האנוכי והאטום, מביקורת קטלנית על שורת כשלונותיו.
התקשורת שהייתה קוברת כל אחד אחר (בתנאי שאינו ממחנה השמאל) מרוסנת למדי נוכח מעלליו של ברק הכוללים את הבריחה מלבנון, הבריחה מקבר יוסף, הפקרת מדחת יוסף והרב הרלינג לדמם למוות, חוסר האונים במלחמת אוסלו, 'ההברקה' של ירי על שטחים ריקים, הפיאסקו במשט שגרם להסרת המצור על עזה, הטיפול הכושל בהתרעה לפני הפיגוע ליד אילת והטלת האחריות לפתחו של אלוף הפיקוד, ההתבטאויות המופקרות "אילו הייתי פלשתיני הייתי בארגון טרור", "לו הייתי מנהיג אירני הייתי רוצה נשק גרעיני" (שמשמעותה מתן לגיטימציה לאטום האירני), עצירת "
עופרת יצוקה" בטרם עת, זריעת רוח רעה במטכ"ל ויחסי אנוש מחרידים שהובילו את רוב האנשים שעבדו עבורו לתעב אותו.
צבא ההקמה לפלשתין
תחת ברק הפך צה"ל ל"צבא ההקמה לפלשתין". ישובים חסרי "תוכנית בנין עיר" (תב"ע) נחנקים בהיעדר בניה ושרותים כגון בתי ספר, גנים ומרכיבי ביטחון, ניסיונות בניה והבאת קרוונים ללא אישור נענים בתגובה נמרצת של המנהל האזרחי. ברק המפעיל את המנהל בידו האחת, הוא זה המונע חתימה על התב"ע בידו השניה.
המנהל מקיים מדיניות אפליה רשמית נגד יהודים מול אדישות מוחלטת כלפי עבריינות ערבית. הרדיפה מגיעה למימדים גרוטסקיים. בריכת שכשוך קטנה, בשומרון, "בריכת כפיר", ע"ש חלל צה"ל, נהרסה, ועל בריכה דומה ע"ש עמשא משולמי ז"ל שנפל בלבנון תלוי צו הריסה.
לעומת זאת את "השוטרים הפלשתינים" שרצחו את בן יוסף לבנת בקבר יוסף צה"ל אינו רודף. בסימטריה לעוינות כלפי התיישבות מתחממים היחסים עם "הפרטנרים", והקצינים שהתלוננו על שנאה בעיני יהודים נהנים כנראה ממבטים ידידותיים יותר במסעדות ברמאללה. "רוח המפקד" של ברק מזינה את הרדיפה היומיומית מצד מערכת הביטחון כחלק ממהלך מערכתי של הפיכת המתנחלים לאזרחים סוג ג'.
לאחר מעשה התפרסם כי ברק התכוון להרוס את רמת גלעד בעיצומו של המו"מ על הסכם, מאחורי גבה של הממשלה, ורק התנגדות נמרצת בממשלה והוראת נתניהו בלמו אותו. מה בער לו לבצע את ההרס? אולי כי רצה להגיע לארה"ב, יום לאחר מכן עם "הישג" שימצא חן בעיני הממשל, שלפעמים נדמה שאצלו הוא עובד.
הכל מותר. אי שמירת כללי משחק, הפרת הסכמים והתחייבויות, רמיסת כל הכללים. המטרה, טובתו של ברק, מקדשת את האמצעים. את המחיר של הרס רקמות יחסים וזריעת שנאה בין צה"ל לציבור הממלא את שורות היחידות הקרביות שלו, ישלמו אחרים, אולי כל המדינה.
היד החופשית שנותן נתניהו להתנהגותו המופקרת של ברק בשטח מובילה בהכרח להשנאת הממשלה על הימין שהעלה אותה. נתניהו נותר הפראייר האחרון הסומך על האיש שממנו כל המדינה כבר התרחקה. לא ברור מה פשר התלות התמוהה שפיתח בו, אך השותפות עם ברק תוביל את נתניהו לאבדן השלטון.
