תחבורה קטסטרופלית וציבור חסר-ישע

אזרחים מקסימים של מדינת ישראל, אני גאה בכם. אתם קובץ של בני אדם מכל התרבויות בעולם, שאיכשהו קיבלתם כאן בישראל תרבות חדשה ומיוחדת. יופי של עם. מלוכד. אכפתי. אפילו מרים ראש – ומכתיר בהכנעה את מנהיגתו הבלתי מעורערת – דפני ליף. בנשימה אחת אפשר כבר להכתיר גם את המנהיג הבא שיבוא כמו רוח ויתעופף בעתיד יחד עם ואקום הסופה שישאיר מאחוריו – יאיר לפיד. עם כלבבי. תמיד בקיץ, כשהעבודה לא הכי, יוצאים ההמונים בעיקר במוצאי שבתות – וזועמים על השלטון המרכזי. קוראים לזה מחאה חברתית. העם דורש צדק חברתי. דרשתם צדק, וקיבלתם אפילו ועדה עם פרופ' מכובד, יציר כפיו של ראש הממשלה. כל הכבוד לעם הזה. יוקר המחיה הכביד עליו, ולכן לא ויתר. ראש הממשלה, שהבין שיש לו כאן הזדמנות להתרומם בסקרים המעליבים שלו – נרתם במילים ללא סוף בעד המחאה. כל השרים היללו את המוחים הצודקים. הכנסת התהלכה כביום חג ובכתה על כתפי המוחים. כולם הבינו שעם נפלא כזה אכן ראוי להיות אור לגויים, ואשרינו אפילו שיש לנו כזה נשיא מכובד שמקבל את המוחים בלשכתו כאילו היו שועי-עולם. אינני יכול להפסיק להתפעל מהעם הזה, ורק כואב לי מעט... התחבורה הציבורית עושקת אותנו מה כואב? למה לקלקל? למה אנטי? בכל-זאת... כואב לי מעט שמחירי הסוכר שהיו 2 ש"ח קפצו ל-5 ש"ח. אבל שטויות... מי שותה קפה עם סוכר? סתם משמין. כואב לי גם שמיד אחרי המחאה החליטו להעלות את מחירי החשמל. לא שזה מי יודע מה נורא, אבל בכל-זאת... לא נעים לכבות מזגנים שכבר אי-אפשר בלעדיהם. אה... היום הזכירו לי גם להתחיל לבכות לא רק בשם מעמד הביניים, אלא גם בשם המעמד הנמוך מהם. והכל בשל ההחלטה המתבקשת על-ידי מנהיגי המדינה הנערצים החובקים אותנו בחיבוק חם – שנתרום קצת יותר כסף לתחבורה הציבורית שאמורה להוביל אותנו מכאן לשם. טוב, לא ממש מובילה אותנו (שביתות, איחורים, תקלות), אבל מישהו צריך לממן את כל המחדל הנורא הזה שנקרא תחבורה להמונים. לא?! נ.ב. לפני סיום. אני מבקש מאלפי מנהיגי המחאות השונות שצמחו מאז המחאה הגדולה בקיץ, לענות, במטותא מהם, לעשרות השאלות המופצצות בפייסבוק: "האם יש מחאה במוצ"ש זה?!". כן, כן, אתם כולכם שחקנים כעת – לסיום. תמיד נשאל אני: "מה אתה מציע לעשות?!" מניסיון העבר, אני נמנע מלהציע הצעות, כי תמיד זה לא מקובל. רוצים דוגמאות? בבקשה: הצעתי שכולנו נפסיק לקנות דירות. לגמרי. שמעו לי? הצעתי להשבית את המדינה, ליום אחד. שמעו לי? מיד עטו עלי: אתה רוצה להרוס את המדינה? אתה יודע איזה נזק ייגרם אם כולם יאבדו יום עבודה? (תשאלו כעת את אלפי המובטלים החדשים המצטרפים לטרנד הפיטורין שתפסו טרמפ על כנפי המחאה המהדהדת בראשי הטייקונים שנאלצו להוריד מחירים לרגע – אם הרבה ימים ללא עבודה טובים יותר?!). הצעתי לכבות חשמל מלבד מכשירים חיוניים באמת (מזגנים לכבות!) – כמחאה מזיקה לכיס השרלטנים שם בחברה היורקת עלינו בפנים. מישהו חלם להתאמץ בכיוון? אז חזרה לציניות. כל הכבוד לכם. כולכם שחקנים. בבוקר בוכים, בערב נוסעים לחו"ל. בבוקר בוכים. בערב רצים להשתעבד לדירה חדשה. רק מה... בסיטואציה הזו שראש הממשלה מהלל עצמו כאילו היה מנהיג קוריאה הצפונית (וגם זה עבר בשלום כמו כל דבר מטורף במדינה הזו), אינני חושב שלמישהו במדינה הזו באמת אכפת שהכל משתולל כאן בצורה כזו שנראה לי שבקרוב נעוף מהסחרחרת הזאת לכל הרוחות. כעת לסיכום, אחרי סוף דבריי: תחליטו – אתם בני אדם עם כבוד עצמי, או לא?!