לאיזה מצב הגענו אם המוצרים של הוליווד החלו להתכתב ביניהם מבעוד מועד? שני סרטים שנעשו די במקביל יוצאים לבתי הקולנוע כמעט במקביל. הם גם מזכירים אחד את השני לא מעט למרות ההבדלים החיצוניים המפרידים ביניהם. קצת עצוב לכתוב זאת, אבל אין הרבה הבדל בין שרלוק הולמס 2 (עם כותרת המשנה "משחק הצללים"), שעולה השבוע לאקרנים, לבין משימה בלתי אפשרית 4 (עם כותרת המשנה "קוד הצללים"), שנחת על המסכים בשבוע שעבר. זה לא רק השם הכאילו-מסתורי שבעצם אין לו שום קשר לתוכן הסרט. העניין המהותי יותר הוא שאת שניהם הייתי מוכן להפסיק לראות אחרי שעה. זה לא שהם מעיקים או משמימים, אלא פשוט גדושים מדי בהכל מהכל ואין כל הצדקה עלילתית לכך שהם חוצים את רף השעתיים. הדבר עצוב כפליים אם נזכרים בעובדה ש"משימה בלתי אפשרית 4" הוא סרט אקשן חסר יומרות בעוד ש"שרלוק הולמס 2" בכל זאת אמור להיות סוג של אדפטציה לדמות הבלש האגדית של סר ארתור קונן דויל.
פרק מספר 2 בעלילותיו הקצביות של הבלש הלונדוני בן המאה ה-19 נפתח עם משבר בזוגיות. ד"ר ג'ון ווטסון (ג'וד לאו), שותפו הנאמן של שרלוק הולמס (רוברט דאוני ג'וניור) לפיצוח תעלומות ופשעים - מתחתן. הולמס נראה כמפרגן לחברו הטוב, אך מצוי בעיצומה של חקירה מסועפת מאין כמוהו, הנוגעת לקונספירציה עתירת מימדים שמטרתה לחרחר מלחמה בכל אירופה. הולמס מאמין כי האחראי למזימה השטנית הוא פרופסור ג'יימס מוריארטי (ג'ארד האריס). במה שנראהכמזימה של הולמס עצמו כדי למנוע מחברו הטוב ביותר מלהתמסד ולפרוש מן העסקים, ירח הדבש של ווטסון יורד מן הפסים. וכך יוצאים הולמס את ווטסון, אחד מהם בלית ברירה, אל עבר הרפתקה שתיקח אותם למסע ברחבי היבשת, הנמצאת על סף מלחמה - מסיבת הרווקים המוגזמת ביותר בתולדות הקולנוע.
חקירה בלתי אפשרית
מי שכבר צפה ב"משימה בלתי אפשרית 4", או אפילו קרא את התקציר, ודאי יחטוף חתיכת פלאשבק בנוגע לדמות האיש הרע בשני הסרטים. מתברר שאנשים משכילים, נבונים ובעלי שאיפות להחריב את האנושות בכלי הנשק המתקדמים ביותר של התקופה בה מתרחש הסרט הם הטרנד הלוהט של השנה. בנוסף, שוב כמו במקרה של "משימה בלתי אפשרית", ישנו כשל תסריטאי עוד בשלב הליהוק. מדוע לקמץ דווקא במחלקה הכי חשובה בסרט שהוא עיבוד? כלומר, למה דווקא בידיהם של קירן ומישל מולרוני הופקד התסריט לסרט הזה, אם הרזומה שלהם מורכב פחות או יותר מן הקומדיה הזניחה "Paper Man"? הרי כבר יש בנמצא במאי שהוא לא רק רב-מג של ויזואליה, אלא גם אשף תסריטאות. לא היה כדאי לתת לו לעבור על הדראפט כמה חודשים? להרביץ איזה שכתוב? כנראה שלא. וממש כמו שבראד בירד אכל אותה עם "משימה בלתי אפשרית 4", כך יוצא שגיא ריצ'י ("לוק, סטוק ושני קנים מעשנים", "סנאצ'"), דווקא מכל האנשים בעולם, שוב חתום על סרט שחוכמה ותחכום סיפוריים ועלילתיים הם החלק הכי חלש בו.
מצד שני, היה יכול להיות גרוע יותר. ולראייה - "שרלוק הולמס" הראשון. למשל, זה שלא לקחו חזרה את חבורת התסריטאים של הסרט הקודם והעיפו לעזאזל את מוטיב המיסטיקה בשקל - זה מהלך נהדר. למעשה, ישנה אפילו סצינה שלועגת לנושא, בה פוגש לראשונה שרלוק בצלע הנשית, המנסה לקרוא את עתידו בקלפים. אותה דמות, אגב, מגולמת בידי נעמי ראפאס, הנערה עם קעקוע הדרקון מהטרילוגיה השבדית המקורית. היא גם לא משחקת מי יודע מה, גם מגלמת דמות טיפשית של צועניה עאלק-מגניבה וגם לא נעימה לעין. הופעתה הקצרה מדי של רייצ'ל מקאדמס, שנשאה בגאון את הסרט הבכור, מדגישה את ההחמצה.
העולם החדש
ועדיין, מדובר בשיפור ניכר לעומת הפרק הקודם. הכימיה בין שני הכוכבים הראשיים, שהייתה הנדבך החיובי ביותר בסרט ההוא, רק התעצמה והתחדדה. כמויות ההומו-אירוטיקה הקלה כבר כמעט מביכות ובתוספת דמותו של אחיו של הולמס, מייקרופט (סטיבן פריי) היא למעשה מאיימת להתפרץ החוצה מן המסך, בעיקר כאשר דאוני ג'וניור המאופר לובש שמלה.
עוד לזכותו של הסרט ייזקפו סצינות פעולה מרשימות, המתוכננות ומבוצעות היטב. מתוכן, ויש רבות מהן, ראויה במיוחד לציון סצינת המנוסה ביער - אחד הרגעים הקולנועיים של השנה. אבל ברגע ש"שרלוק הולמס 2" מוריד הילוך, הוא גם מתחיל להתפזר. אז נכון, הדיאלוגים בריטיים, הגינונים שם, העיצוב התקופתי - כולם נפלאים אבל חסרה האותנטיות. הנשמה הבריטית האמיתית, כזו שכל אנגלופיל יוכל לזהות, נעדרת מהסרט. שלא לדבר על הקונספט - סרט בילוש שלצופים אין שום סיבה לעקוב אחר המתרחש בו. לקהל סיכוי לפצח את התעלומות, כי הולמס שם לב לדברים שלא הראו לנו בכלל. מה הטעם להראות פלאשבקים לסצינות שלא ראינו בסרט? פשוט תעירו אותי כשמשהו מתפוצץ, או כאשר מגיע הרגע בו הולמס מסביר הכל בזריזות כדי שהצופים שלו ירגישו חכמים לפחות כמוהו. או אולי יחשבו בטעות שקיבלו ערך מוסף לפצצת האקשן הזו. שהיא, צריך להודות, אפקטיבית, גם אם היא מרוצה מעצמה יותר מדי ולא מספיק מתאמצת לרצות את הצופים.
