מהו, למעשה, מירוץ הסמכויות שבגינו הוקמה הוועדה במשרד המשפטים?
"מירוץ הסמכויות" הוא תופעה קשה ומסורבלת המוכרת לכל מי שבא בשערי המשפט לדיני משפחה. הכלל קובע כי היכן שנפתח לראשונה תיק התביעה, שם יתנהל כל הדיון לגבי התיק ולאותו גורם תינתן הסמכות בעניינו. לדוגמה, אם הבעל רץ לבית הדין, פתח שם את תיק הגירושין וכרך אותו עם פירוק שיתוף, הסמכות תהיה לבית הדין לדון בדבר, והאישה תהיה מנועה מפתיחת תיק פירוק שיתוף בבית המשפט. וכן להפך; אם נפתח תיק בבית משפט למשמורת, הסמכות תינתן לבית המשפט לדון והאיש מנוע מפתיחת תיק בבית הדין הרבני.
מציאות זו מביאה פעמים רבות לכך שהצדדים מוצאים את עצמם רצים בין ערכאות ומתווכחים בשאלה למי הסמכות לדון. הדבר כמובן מסב נזק רב לשני הצדדים. לעתים ספורות קורה שהחלטות ניתנות למרות שאין סמכות, ואז הצדדים צריכים להגיש ערעור על חוסר סמכות, כל זאת לפני שהם התחילו בכלל לדון בתביעתם העיקרית.
את הקושי ב"מירוץ הסמכויות" היטיב להגדיר מנכ"ל בתי הדין, הרב דיכובסקי, בשבתו כדיין בבית הדין הגדול באחד התיקים בהם פסק וציין: "במציאות המשפטית המאוד לא הגיונית של שתי ערכאות העוסקות בחיי המשפחה ומתנגשות ביניהן לעתים קרובות, אולי אין מנוס מכך. חוששני, שעד שלא ייתן המחוקק את דעתו למצב בלתי נסבל זה, ימשיכו עורכי הדין לחגוג והצדדים לסבול".
מדברי הרב דיכובסקי עולה כי לעתים נוצרים מצבים אבסורדיים שבהם הצדדים דנים בעת ובעונה אחת באותו נושא בשתי ערכאות, כאשר לבית המשפט מוגשת תביעה לפירוק שיתוף על-ידי הבעל, ובאותה עת מגישה האשה צו ל"מדור ספציפי" (דרישה להישאר בבית בו גרה במהלך הנישואין) בבית הדין הרבני, המסכל את מכירת הנכס. וכשבית הדין הרבני נותן צו ל"מדור ספציפי" ובית המשפט נותן החלטה על פירוק שיתוף, הצדדים תלויים בין שמים לארץ.
משפטן בכיר, מומחה בדיני משפחה, מקדם בברכה את המלצות הוועדה. הוא סובר כי הגיע הזמן לשים קץ למערבולת ולהסתבכויות שמכבידות על המתדיינים, על עורכי הדין ועל המערכת השיפוטית. מחד-גיסא, הוא סובר, המלצות הוועדה עושות סדר ומגדירות מחדש את הסמכויות ואת שלבי ההתדיינות, חוסכות כסף למתדיינים ולאוצר המדינה, מאפשרות לצדדים לבחור את הערכאה השיפוטית, ובמקרה של מחלוקת ברירת המחדל היא בית המשפט לענייני משפחה; מאידך-גיסא, הן נותנות לבתי הדין סמכות לדון בנושאים הכרוכים בגירושין ובממונות בהסכמה. אי-אפשר, לדבריו, לקבל מצב שבו שתי ערכאות יאחזו באותה סמכות במקביל. לדעתו, בתי הדין חוששים מהצעות הוועדה לא בגלל ההמלצה שלפיה לצדדים תהיה האפשרות לבחור את הערכאה, אלא משום שהדיינים חוששים שדווקא הציבור הדתי, שבחלקו סובל מחוסר אמון בבתי הדין הרבניים, ידיר עצמו מבתי הדין ולא ירצה להתדיין בפניהם אפילו בהסכמה.
גם רעות (שם בדוי) סוברת שהמקום הנכון בשבילה הוא בית המשפט לענייני משפחה ולא בית הדין: "אחרי ההשפלה הנוראית שעברתי מול הדיינים, אני שמחה שפתחתי את תיק המשמורת והמזונות בבית משפט, למרות היותי אישה דתיה מהזרם הציוני".
|
אין זו הפעם הראשונה בה נוגסים בסמכויותיו של בית הדין הרבני. למעשה, מדובר בתהליך מתמשך והולך התופס תאוצה בעשור האחרון, וראשיתו בפסק דין תקדימי של בית המשפט העליון.
באופן עקרוני, סמכותם של בתי הדין נובעת מכוח סעיף 1 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין) התשי"ג-1953, הקובע: "ענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל, אזרחי המדינה או תושביה, יהיו בשיפוטם היחידי של בתי הדין הרבניים". סעיף 3 לחוק זה מסמיך את בתי הדין הרבניים לדון גם בנושאים הכרוכים אגב גירושין: "יהא לבית הדין שיפוט ייחודי בכל עניין הכרוך בתביעת הגירושין".
עד שנת 2006 התנהלו בתי הדין הרבניים בצילו של חוק זה, כמו כל ערכאה שיפוטית אחרת, וליתר דיוק כמו בית המשפט לענייני משפחה. הם דנו בכל הסוגיות הכרוכות בגירושין ובנוסף גם בדיני ממונות בהסכמה. אך בג"ץ שהוגש באותה שנה, המכונה בג"ץ אמיר, הפך את היוצרות.
במהלך דיון בתביעה שהוגשה על-ידי עו"ד מיכאל קורנלדי נגד בית הדין הרבני הגדול, נדרש בג"ץ בין היתר לשאלות המהותיות: מנין שואבים בתי הדין הרבניים את סמכותם? האם לבתי הדין יש סמכות לפסוק במחלוקת בין בני זוג לאחר תום הליך הגירושין ביניהם? והאם קנויה לבית הדין הרבני סמכות שיפוט מכוח חוק הבוררות? פסק הדין הכריע: סמכותם של בתי הדין נובעת מעצם התעסקותם בגירושין ובנישואין, ולכן אין להם שום סמכות לדון אחרי שבוצע הגט - לא בענייני אישות, ודאי לא בענייני ממונות, לא כבוררים ואפילו לא בהסכמה(!). כל סמכותו של בית-הדין סובבת סביב עניין הגירושין ותו לא.
החלטה זו של בג"ץ קבעה, למעשה, כי כל עיסוק במחלוקות שנוצרות לאחר מתן הגט נתון בסמכותו של בית המשפט לענייני משפחה בלבד ואין לבית הדין הרבני כל נגיעה בעניין. אך השאלה שעולה מאליה היא מה יקרה במקרים שבהם יתעוררו אצל בני הזוג, לאחר הגירושין, סוגיות שבהן דן בית הדין לפני מתן הגט? מי ימשיך לדון בהן? על-פי בג"ץ אמיר ברירת המחדל היא של בית המשפט לענייני משפחה. כדי להרחיב את סמכויות בתי הדין לדון לאחר מתן הגט יש לעגן את הדבר בחקיקה מפורשת.
|
לאחר בג"ץ אמיר, מתוך חשש למעמדם המתערער והולך של בתי הדין, החלו חברי הכנסת הדתיים לקדם הצעות חוק שיחזירו לבית הדין הרבני את סמכויותיו. הן המפד"ל והן יהדות התורה התגייסו למשימה ויחד הן פעלו במשנה מרץ במהלך שנת 2009 כדי להסדיר מהר ככל האפשר את הנושא בחקיקה. בדברי ההסבר להצעות החוק שהוגשו על-ידי חברי הכנסת זבולון אורלב (מפד"ל), משה גפני ו אורי מקלב (יהדות התורה) טענו חברי הכנסת: "בית המשפט העליון הכיר בצורך של קבוצות רבות בקרב הציבור בישראל ליישב סכסוכים אך ורק בבתי הדין הפוסקים לפי דין תורה. זכות זו נובעת מזכות היסוד לגישה חופשית לערכאות משפטיות, לרבות בתי הדין הרבניים". אשר על כן, טענתם היא ש"מן הראוי לעגן בחוק את הסמכויות הנלוות של בתי הדין הרבניים לדון בתובענה שעילתה בפסק דין שנתן בית הדין הרבני או בהסכם שאישר בית הדין, אם זה באכיפת פסק הדין, בביטולו, בשינויו, בתוצאות הפרתו או בפרשנותו".
הצעת חוק זו ביקשה להשאיר את סמכותם של בתי הדין לדון בנושאים הכרוכים בגירושין גם לאחר מתן הגט, וכן בעניינים ממוניים אחרים שאינם קשורים דווקא באישות ומשפחה, כמעין בורר מוסכם, אלא שלמעשה הצעת החוק אפילו לא עלתה בקריאה ראשונה. לדברי ח"כ משה גפני היה זה בגלל התנגדותן של המפלגות החילוניות אשר היו "מפילות" את ההצעה כבר בשלבים הראשונים. גפני מתרעם על כך שדווקא המפלגות החילוניות הנושאות את דגל הליברליות, הנאורות וההכרה בצורך של האחר, הן החשוכות, חודרות לחייו של האדם הדתי, ומפרות את זכותו של כל אדם לבחור את הערכאה המתאימה לו על-פי ערכיו. לדעתו של גפני מדובר כאן בלא פחות ממלחמת תרבות.
יש הטוענים כי את הצורך בבתי דין שדנים לפי דין תורה ניתן ללמוד גם מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. מטרתו של חוק יסוד זה היא לעגן את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, כאשר חופש הדת הוא חלק ממטרה זו. ממילא, כיוון שיש ציבור דתי רחב שרוצה לדון בעניינים ממוניים ובדיני אישות בדין תורה, לא ניתן לחייבו ללכת "לערכאות", ואין מנוס, אלא לעגן את תפקידם של בתי הדין הרבניים בחקיקה מוסדרת.
טענה נוספת שנשמעה מפי דיין אתו שוחחתי היא המצדדת בהרחבת סמכויות בתי הדין הרבניים לאחר מתן הגט, מתייחסת לרצון להקל על המתדיינים. לדבריו, האפשרות לדון לאחר הגט בעניינים שכבר דנו בהם לפני הגט, כגון ענייני משמורת, הסדרי ראיה או פירוק ושיתוף, היא הגיונית ולגיטימית, ואין שום סיבה לחייב את המתדיינים לפתוח תיק חדש בבית המשפט לענייני משפחה, עניין הכרוך בהוצאות כספיות נוספות של אגרת פתיחת תיקים בבית משפט ותשלום שכר טירחה לעורכי דין. עוד מציין הדיין כי העברת הדיון לבית המשפט לענייני משפחה יחייב את השופטים ללמוד את התיקים מההתחלה, דבר שיגרור סחבת רבה והארכת הדיונים בכמה שנים, בייחוד לאור מצבה הקשה של מערכת בתי המשפט, הקורסת תחת עומס רב של תיקים ומחסור בשופטים.
גם שופט בית המשפט העליון, אליקים רובינשטיין, סובר כי יש מקום להרחיב את סמכויות בתי הדין. בכנס שיזמה לשכת עורכי הדין לרגל צאת ספרו החדש של פרופ' אליאב שוחטמן "סדרי הדין בבית הדין הרבני", הצהיר רובינשטיין על תמיכתו בהרחבת סמכויות בתי הדין בהסכמה ואף כתב זאת מפורשות בהקדמה לספרו של פרופסור שוחטמן:
- "כשלעצמי מסכים אני אישית כי במדינה יהודית ודמוקרטית יש מקום בגדרי מורשתו הלאומית של המשפט העברי, לאפשר לבתי הדין הרבניים הממלכתיים ולא רק הפרטיים לדון דיני ממונות בהסכמה, ועל כך תומך אני עקרונית בתיקוני חקיקה שיאפשרו זאת – ככל שהדבר ייעשה תוך הבטחה כי ההסכמה תהא כפשוטה ברצון חופשי, שמירת זכויות הנשים וקביעתם של כללים רלוונטיים, ובעקבות היערכות מערכתית ופרסונלית ראויה."
|
|
|
|
|
הצעות הוועדה לקצץ בסמכויות בתי הדין הקימו קול מחאה וזעקה לא רק בלשכתו של הרב עמאר, אלא גם בקרב דיינים ופוליטיקאים חרדים. "האם לזה התכוון המחוקק כאשר הסמיך את בתי הדין לדון בגירושין ובעניינים הכרוכים בגירושין?", שואל דיין בכיר המקורב לרב עמאר. "הצעות הוועדה בעניין "מירוץ הסמכויות" הוא תירוץ שעליו מבססים רעיון לסגור את בתי הדין" | |
|
|
|
עוד לא התאוששו בתי הדין הרבניים וחברי הכנסת הדתיים מבג"ץ אמיר, וכבר נפלה עליהם גזירה חדשה, והפעם מבית. כאן אנחנו חוזרים להמלצות הוועדה שהוביל נאמן. המלצות הוועדה לבחינת "מירוץ הסמכויות" היו להעביר את כל העניינים הכרוכים בגירושין כגון משמורת, מזונות ופירוק שיתוף לפני הגט, לבית המשפט לענייני משפחה, ולהשאיר בידי בתי הדין את הסמכויות לדון, אך ורק בהסכמה, גם בעניינים הכרוכים בגירושין וגם בממונות.
הצעות הוועדה לקצץ בסמכויות בתי הדין הקימו קול מחאה וזעקה לא רק בלשכתו של הרב עמאר, אלא גם בקרב דיינים ופוליטיקאים חרדים. "האם לזה התכוון המחוקק כאשר הסמיך את בתי הדין לדון בגירושין ובעניינים הכרוכים בגירושין?", שואל דיין בכיר המקורב לרב עמאר. "הצעות הוועדה בעניין "מירוץ הסמכויות" הוא תירוץ שעליו מבססים רעיון לסגור את בתי הדין".
ראוי לציין שבשנים האחרונות נעשה מחקר של בתי-הדין בעניין "מירוץ הסמכויות", ומתברר שדווקא מאז פסיקתה של השופטת ביניש ב"הלכת פלמן", בה היא מדגישה את הצורך בכיבוד הדדי בין הערכאות, נחלש "מירוץ הסמכויות" במידה רבה מאוד. עוד טוען אותו דיין, כי ההצעה של הוועדה לקצץ בסמכויות של בתי הדין פוגעת ביכולתם להילחם בסרבני גט, שכן דווקא הסמכויות הנוגעות למשמורת, פירוק שיתוף ומזונות, הן המאפשרות לנהל משא-ומתן עם הסרבן.
עוד טוען מקורבו של הרב עמאר כי ראש הממשלה הראשון, דוד בן-גוריון, הכיר גם הוא בצורך לבתי דין רבניים ובסמכויות שהוקנו להם על-פי חוק. "תפקידם העיקרי של בתי הדין הוא לשמור על צביונו של עם ישראל ולמנוע מחנות ופילוגים, כדי שיוכלו להתחתן זה בזה, ואוי לנו אם נגיע למצב שבו תהיינה רשימות שחורות", הוא מסכם. "הוועדה טעתה בכך שלא כללה נציגים של הדיינים ולא שיתפה את הרב עמאר בהקמת הוועדה".
כתוצאה מהמלצות הוועדה התכנסו כמאה דיינים מכל רחבי הארץ בכנס חירום שהתקיים בלשכת הרב עמאר. הדיינים החליטו פה אחד להוציא מנשר שבו הם דוחים מכול וכול את המלצות הוועדה, מסתייגים ממנה ומבקשים מהרב עמאר ומשר המשפטים לחזק את השיפוט הרבני במדינת ישראל.
גם חברי הכנסת החרדים לא נשארו אדישים. מיד עם פרסום מסקנות הוועדה פנה ח"כ גפני לראש הממשלה לבטל את הוועדה שפעלה בניגוד להסכמים הקואליציוניים. "על סוגיה זו תקום או תיפול הממשלה", מזהירים חברי הכנסת.
|
ארגון הנשים "מבוי סתום" שמח על הצעת הוועדה לבטל את סמכויות בתי הדין בעניינים הכרוכים בגירושין, אך מצר על הצעתה להרחיב את הסמכויות בנושאים ממוניים ואישות, אפילו בהסכמה. נשות הארגון סוברות כי נסתם הגולל על בתי הדין הרבניים.
מנכ"ל "מבוי סתום", עוה"ד בתיה כהנא-דרור, מתארת את בית-הדין כמערכת שיפוטית שנכשלה בתפקידה הייחודי המוקנה לה בחוק. "בתי-הדין לא רק שלא הצליחו לפתור את בעיית הנשים מסורבות הגט, הם אף העצימו אותה. מדובר בגוף שבו אפליית הנשים לרעה היא חלק מתפישת הדיינים את דיני הגירושין, ורמיסת זכויותיהן הינה משהו שקורה יום ביומו".
ב"מבוי סתום" דוחים את הצעת חברי הכנסת הכנסת הדתיים להרחיב את סמכויות בתי הדין גם לתחום האזרחי ובחסות החוק, ומודאגות מן השאלה מי יהיה הגורם המפקח על פסיקות בית הדין ומי יהיה ערב לכך שעקרונות של זכויות אדם, זכויות נשים ושוויון בין המינים יישמרו בבתי הדין הרבניים. יתרה מזו, טוען הארגון כי מתן סמכות גורפת בממונות לבתי הדין הרבניים מחייב את המדינה להעניק רשת הגנה מספקת לאלו העלולים להיפגע מהרחבת סמכות גורפת זו, כלומר, לצד החלש בין הצדדים המתדיינים שהם הנשים, קטינים וכיו"ב.
"כדי להקנות לבית הדין סמכות בעניינים אזרחיים צריך את הסכמת שני הצדדים המתדיינים. אך במציאות הפוליטית והחברתית במדינת ישראל, מי ערב לנו כי "הסכמה" שתינתן על-ידי הצד החלש יותר, אכן תהיה הסכמה? האם אלו התומכים בהצעות החוק הללו חשבו על כל ההבטים שקיימים כאן? האם בתי הדין הפרטיים העולים ופורחים אינם יכולים לתת את המענה שאותו מחפשים אלה הרוצים להרחיב את סמכויות בתי הדין, ולא על חשבון משלם המסים?", תמהים בארגון.
לדעת עו"ד כהנא-דרור כל עוד הוועדה למינוי דיינים שרוב מוחלט מתוכה חרדים (שבעה מתוך עשרה) יבחרו דיינים שמרנים המנותקים מהציבור, שמעדיפים להחמיר, אף שההלכה מאפשרת פתרונות – אין להרחיב שום סמכות ואין לאפשר התדיינות בנושאים אזרחיים. "הרבה נשים הן מסורבות גט – לא בגלל הבעל הסרבן, אלא בגלל הדיין הסרבן", היא מצהירה.
|
|