מחטף באישון-לילה

במקום הקדמה זו הפעם החמישים, שאני מקבץ תגובות לכל מה שהטרידני – לרוב זוטי-זוטות, אך גם כמה עניינים שברומו של עולם. מי יודע להבדיל ביניהם. התחלתי בזה לפני כעשרה חודשים, והמבוע נמשך. העולם מצחיק, אז צוחוקים" – אומרים ה"גששים".

מלחמות מוזרות (1)

כשלמדתי היסטוריה של המאה העשרים, חשבנו, שהמלחמה מוזרה מכולן הייתה מלחמת צ'אקו (The Chaco War), שפרצה כביכול בגלל משחק באליפות העולם בכדורגל; ולא היא. מלחמת צ'אקו – על שם חבל, שהיה שנוי במחלוקת בין בוליביה לפרגוואי – התנהלה בשנים 1935-1932. כשהוכרזה הפסקת-האש – בגלל התשה מוחלטת של שני הצדדים – שלטה פראגוואי ברוב חבל המריבה, ובהסכם השלום, שנחתם שלום שנים אחר כך, הוכרה שליטתה במרבית האזור (שהתברר, שאין לו כל ערך כלכל). מחיר המלחמה היה כשלושים אלפי הרוגים מצבא פרגוואי, כשישים אלפי הרוגים מצבא בוליביה והרס פוליטי, כלכלי וחברתי של שתי המדינות. לכן, שמחתי לקבל דואר אלקטרוני מקבוצת דיון בינלאומית על מלחמות, שדן במלחמות מגוחכות – כאילו יש מלחמות, שאינן כאלו. החלטתי לשתף את קומץ קוראיי בדוא"ל הזה – לשיעורין. והפעם: מלחמתו של הכפר הספרדי ליחאר (Lijar) נגד צרפת, שהסתיימה אחרי תשעים ושמונה שנה – בשנת 1981. ליחאר נמצא בדרום ספרד – היכן, שהברד של דן אלמגור אמור לרדת בגרסתו העברית לגבירתי הנאווה. תושביו זעמו על מה שעוללו בחוצות פאריס לאלפונסו השנים-עשר, מלכם האהוב. המון צרפתי פרוע ביזה את המלך, ואפילו ניסה לתוקפו. לכן, הכריזו דון מיגואל גארסייה סאָאֶז, ראש הכפר, ושלוש מאות מאמיצי תושביו, בארבעה-עשר באוקטובר 1883, מלחמה על צרפת הרשעה. על מעשהו הנועז התכבד דון מיגואל גארסייה סאָאֶז בתואר, "אימת הסיירה". כך, חלפה לה כמאה שנה, ובשנת 1976, בא המלך חואן קארלוס מספרד לבקר בפאריס. תושביה, ההמומים מאימי מלחמתם בליחאר, למדו את הלקח, וכיבדו מאוד את המלך הספרדי. לפיכך, חמש שנים אחר כך החליטה מועצת הכפר ליחאר, להפסיק את מצב האיבה בין הכפר לבין צרפת, והכריזה על הפסקת-אש. למזל כל המעורבים – הסתיימה מלחמה זו ללא כל אבדות וללא נפגעים. ועכשיו אפשר לעבור לפרסומות.

אוּזוּרפציה

"המדינה זה אני (L'Etat c'est moi)", סבר לואי הארבעה-עשר, מלך צרפת. נראה לי, שזו הססמה, שתלויה בלשכת נשיא בית המשפט העליון, מאז תפס אותה אהרן ברק. בכנס אקדמי על "המהפכה החוקתית" ניפקו ברק ודורית ביניש, יורשתו, איומים על החברה הישראלית לבל תעז לסטות מדרך החתחתים, שהם הכריחוה להתייסר בה. את מהפכתנו החוקתית העבירו בכנסת במחטף באישון לילה, תוך הונאה מסוימת של ח"כים דתיים, שהצביעו מנומנמים למשעי בעד חוק, שלא ידעו את טיבו. כך, אין בונים חוקה, שצריכה להיות בת-קיימא. החוקה האמריקנית נכתבה בוועידה, שבה הושגה הסכמה בין כל הצדדים (והיא כללה רק את מה שהוסכם בוויכוחים הארוכים). לכן, היא שורדת את תהפוכות הזמן כבר יותר ממאתיים ועשרים שנה. וזה נעשה בהסכמה מלאה של נבחרי העם האמריקני – נציגי הריבון – ובגלוי. למה שקוראים השלטון חוקניסטים, "המהפכה החוקתית", אי-אפשר לקרוא אלא אוּזוּרפציה (תפיסת שלטון) – כפי שאמר משה לנדוי, אחד מנשיאי בית המשפט העליון. לשיטתו המוצדקת, העם הוא היחיד, שרשאי לחולל מהפכות בדמוקרטיה – דרך נציגיו הנבחרים.

ומה אומרים ברק וביניש?

השניים מייללים על שמנסים לקטוע את דרכם. "ספק אם התרבות הפוליטית-חברתית שלנו שונתה שינוי משמעותי בעקבות המהפכה החוקתית וספק אם היא הובילה להפנמה של העקרונות החוקתיים", אמרה ביניש בכנס. כלומר, העם הטיפש אינו רוצה לראות את האור הגנוז בשיטתה, הקובעת שבית המשפט הוא הריבון במדינה. ולהרבות כלימה וקלס, אפילו מנסה לבקר את החלטות השופטים העליונים ירום הודם כפי שכתב איתמר לוין באתר חדשות מחלקה ראשונה, "דורית ביניש שוב מוכיחה שאין בהכרח קשר בין להיות משפטן לבין ידיעת החומר לבגרות באזרחות. שאדם יכול להיות עורך-דין, שופט ואפילו נשיא בית המשפט העליון, תוך התעלמות ממושכלות-יסוד של דמוקרטיה ...".

כמה לא-מפתיע

"ארגוני זכויות האדם – וארגון עדאלה והאגודה לזכויות האזרח בכללם – הם משרתיה הנאמנים של מערכת זכויות האדם בישראל ... פעילותו של ארגון עדאלה בהנהגתו של עו"ד ג'בארין מצטיינת במחויבות, בנחישות וברמה מקצועית ותרבותית גבוהה. זהו ארגון הפועל לקדם את זכויות האדם דרך המשפט ולא מחוץ למשפט, בעוצמה אינטלקטואלית בולטת, במחויבות מוסרית גבוהה, ותוך הסתכלות רחבה על החברה הישראלית כולה, על כל גווניה. מאפיינים מיוחדים אלה הקנו לארגון עדאלה את מעמדו המיוחד במפת ארגוני זכויות האדם בישראל" – גישה יצירתית זו גילתה איילה פרוקצ'יה, שעד לא-מזמן ישבה על כורסת שופט בבית המשפט העליון. רק כמה שבועות עברו מאז עברה פרוקצ'יה למעמד בדימוס, והנה – לא הפלא ופלא – נפתחו חרצובות פיה, והיא אומרת את אשר ידענו על שיוכה הפוליטי, והסתירה מתחת לגלימתה. זה מה שהגדיר השופט ברק, שדאג למינויה, כחוסר אג'נדה. וכדי להבהיר את דבריה ואת כוונתה, חתמה פרוקצ'יה את בריה בנימה אישית: "הרשו לי לסיים בנימה אישית: אין היכרות אישית קרובה בין חסן ג'בארין ודן יקיר [היועץ המשפטי של האגודה לזכויות האזרח] לביני ... מפגשינו הדי-תכופים התרחשו תמיד באולם הגדול של בית המשפט העליון ... בדרך מוזרה אני חשה כאילו אנחנו מכרים וידידים ותיקים, דרך ההתמודדות המשותפת – כל אחד מכיוונו בסוגיות חוקתיות, לאומיות ואנושיות סבוכות ונוקבות, ודרך החוט הסמוי הקושר בין בני אדם, העובר מהמוח אל הלב, ומחבר ביניהם סביב ערכים משותפים, ותקוות דומות". ראוי לציין, כי אפילו עמיתיה לשעבר של פרוקצ'יה גינו את עמדות עדאללה כפי מדינת ישראל, שתכליתן דה-לגיטימציה של המדינה. כנראה, גינוי כזה לא היה נכתב כשהיא במותב. במדינה, שבה קשה מאוד לפסול שופט בן-תמותה – לשופטת עליונה מותר להגיד הכל, וכפי שהעיר איתמר לוין, אי-אפשר לפסול בדיעבד את פסיקותיה לטובת הארגון העוין, שכה קרוב ללבה.

כדי שיידעו, שהם עובדים

בצוהרי היום בחנוכה, כשמאות מכוניות מנסות לפלס את דרכן בכניסה הצפונית של כפר-סבא, החליט מישהו בעירייתה, שחיוני להקים גדר הפרדה בין הנתיבים, וחסם חצי מהנתיב, המוליך מצומת רעננה-צפון אל העיר המנומנמת. עבודה כל כך אחראית אין עושים בליילה, כשהתנועה דלילה, או בסופשבוע, אלא רק בצוהרי היום. לפני כמה עשרות שנים נתקעתי בפקק דומה, מאותן הסיבות, בכביש החוף. הרנו 4 הצהובה שלי זחלה את כל הדרך במעלה הכביש מרמת-אביב לנתניה במהירות של צב, שניסה להתחרות באליפות העולם באגרוף מול מוחמד עלי. כנראה, כעסתי. בני הצעיר, ילדון בן ארבע-חמש אז, הביט בי בתמיהה, וגער בי: "אבא, אם הם לא יעבדו ביום, ויעשו פקק – איך תדע, שהם עובדים?!"