החלטת בית המשפט העליון ברוב של שישה מול חמישה לדחות את העתירות שהוגשו נגד חוק האזרחות האוסר על איחוד משפחות בישראל בין פלשתינים לערבים ישראלים פתחה תיבת פנדורה פוליטית, דתית וסוציולוגית. למרות שעמדת המדינה הייתה בעיקר השיקול הביטחוני, מתחת לפני השטח רחשה כל העת שאלת זהותה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. האם יש ליהודים זכות עקרונית למדינה אחת בעלת רוב יהודי ברור? בעשרות השנים האחרונות נכנסו לישראל מאות אלפי פלשתינים במסגרת איחוד משפחות. לשם מה לשאת ולתת עם הפלשתינים על הסדרי שלום אם דרישת השיבה חיה וזוחלת מתחת לאפנו?
נכון הוא שהחוק חוקק ב-2003 מטעמי ביטחון, ושופטי הרוב קיבלו את עמדת המדינה בנושא; אבל מדוע להחביא את התכלית החשובה יותר - הטיעון הדמוגרפי, השמירה על ישראל כמדינה יהודית? אגב, לא מן הנמנע שהשופט
אדמונד לוי, שהיה בדעת המיעוט, היה פוסק אחרת, כלומר בעד חוק האזרחות, לו הטענה הייתה ביחס לדמותה היהודית של המדינה והסדרי ההגירה אליה.
שיח דפילומטי מסורס
הטענה הערבית הקבועה שגם השמאל המערבי אוחז בה היא, שהיהודים אינם עַם אלא דת. דת אינה זכאית למדינה משלה. האוחזים בטיעון הזה טוענים שדווקא הפלשתינים הם עַם. זה הגיון יפה. לחבר בין שבטי עזה, חברון, שכם והגליל לעם אחד, דומה לחיבור הקולוניאליסטי הבריטי בעירק בין הכורדים, הסונים והשיעים, או לחיבור הקולוניאליסטי הצרפתי בסוריה בין הדרוזים, העלאווים והסונים וכן הלאה.
בעקב התקינות הפוליטית המסרסת נמנענו מלדון בסוגיה הלוהטת עצמה ופנינו לנימוקים ביטחוניים. הרעה החולה הזאת נמצאת גם בשיח הדיפלומטי המסורס: רוב הזמן אנחנו משמיעים טענות ביטחוניות על סידורי ביטחון, ועל האיומים מדרום ומצפון ותחנות התראה והחשש מהפיכת הרי השומרון לבסיס רקטות כמו בעזה. זה טוב ויפה, אבל הטיעון הזה צריך לבוא א-ח-ר-י שיח הזכויות של היהודים.
כל מנהיג ודיפלומט ישראלי צריך להבהיר בכל פגישה עם עמית מהקהילה הבינלאומית או בהופעותיו בתקשורת את האמת הבסיסית על זכות היהודים לארצם, זכות המעוגנת בחוק, בהיסטוריה, במוסר ובמשפט הרבה יותר ממִסכנוּתם של הפלשתינים ודרישותיהם. שרים בכירים אומרים שבפגישותיהם עם שרי חוץ אירופיים, הם התרשמו שמבחינת עמיתיהם, עד 1948 הייתה פה מדינה פלשתינית שעל חורבותיה הוקמה ישראל. זאת לא הזיה - זה מיתוס שנקבע בתודעה העולמית. משום כך, יש לחזור על האמתות הבסיסיות בכל עת.
'תש כוחו של בית המשפט העליון'
נחזור לבית המשפט ופסיקתו. התופעה היותר מעניינת לטעמי הייתה התגובות לפסיקה. נכון יותר, תגובות השמאל הישראלי. עד לא מכבר נחשב ביהמ"ש בעיני השמאל למגדלור של צדק, חכמה ונאורות. כעת, משנתברר כי פניו שונו משהו ובמשוואה "יהודית דמוקרטית" המטוטלת נוטה כעת יותר לצד היהודי, החלו להישמע מצד שמאל קולות ביקורת חריפים, דומים להפליא לאלו שנשמעו במשך עשרות שנים מימין. "תש כוחו של בית המשפט העליון" וביטויים נוספים, ארסיים, כלפי סמכותו. כמו במקרה חוק לפיד שהושעה בדיעבד, דווקא התגובות ההיסטריות משמאל מוכיחות לחרפתנו את הטענה שבית המשפט העליון שימש עד כה אלטרנטיבה לכנסת.
מאז המהפך ב-77, שעה שהשמאל הבין שהוא מיעוט, הועברה זירת הדיון הישראלית מהכנסת לבית המשפט. המהפכה החוקתית של
אהרן ברק ב-92 השלימה את הסיפור. הכנסת הפכה למוקד טירלול וביזוי, חברי הכנסת – למעט שרידי סגולה – הוצגו כליצנים שאינם ראויים להנהגה, בעוד שכתר החכמה, הכבוד והדעת הונחו על ראש שופטי ביהמ"ש העליון שלא הכזיבו את מאמיניהם. "השלכנו על בג"ץ את יהבנו", אמר לימים אחד ממנהיגי השמאל היותר ידועים. בית המשפט הפך למוקד הכרעה ערכי בסוגיות שנמצאו בלב הוויכוח הפוליטי והתרבותי בארץ.
מעט מעט הלכה והשתלטה ההנחה הגורפת שנבחרי העם אינם כשירים להכריע בסוגיות שעל סדר היום ועל כן זקוקים לא לפיקוח אלא ליד מכוונת. מצב הדברים הזעיק את נשיא בית המשפט העליון בדימוס,
משה לנדוי ז"ל, מאבות מערכת השיפוט בישראל, שראה להוותו שמעשי ידיו טובעים בים. בראיון ל
ארי שביט בשנת 2000 אמר בין השאר: "אני חושב שהנשיא אהרן ברק לא השלים ולא משלים עם המקום הראוי שצריך להיות לבית המשפט בין רשויות המשטר שלנו". לשאלת המראיין, האם היעד של ברק הוא להשליט את המשפט על כל תחומי חיינו, ענה לנדוי: "לא להשליט את המשפט, אלא להשליט ערכים מוסריים מסוימים כפי שהם נראים לו. וזו כעין דיקטטורה שיפוטית שאינה נראית לי כלל".
לנדוי הוסיף שניכרת אצל ברק נטייה לרכז "כוח שלטוני" במערכת שבראשה הוא עומד. "וזה בעיני לא נכון. זה מוליך למבוי סתום. כי ביהמ"ש נכנס לתוך מים עמוקים מדי, לתוך ביצה טובענית של דעות ואמונות פוליטיות והדבר הזה מסוכן הן למדינה והן לבית המשפט. מסוכן למדינה, כי הוא מחריף את השסעים החברתיים; ומסוכן לבית המשפט מפני שכך בית המשפט מאבד את היסוד העיקרי שעליו הוא חייב לבסס את מעמדו: האמון בניטרליות של המערכת המשפטית במחלוקות ציבוריות".
השינוי מתחיל באנשים
אל מול השינויים החשובים המתרחשים בביהמ"ש העליון נתקלנו כבר בשבוע שעבר באסטרטגיה הקבועה של המחנה הליברלי: ביטול חשיבות המעוז שאבד. מעתה, לא רק הכנסת תגוּחך וטטוּרלל, גם בית המשפט העליון יזכה במנת הדה-לגיטימציה הידועה ממי שעד לא מכבר נשבעו להגן עליו בחירוף נפש. הנה, קראתי פוליטיקאי ידוע שקונן ברבים על כך שנשיא ביהמ"ש העליון הוא "שמרן וימני" שמי שהוביל למינוי היה "הימין הקיצוני" (!) וגם איזה מין בית משפט הוא זה שמכהן בו "המתנחל הראשון".
כמו בשאר מוקדי הכוח – תקשורת, אקדמיה, תרבות וכלכלה – המחנה השמרני הבין מזמן שאינו יכול לעמוד יותר כעני בפתח ולבקש את מנת ההגינות מאלה הקובעים עבורו מה ישמע, מה יקרא, מה יצרוך, מה ילמד ומה יהיו הערכים הלגיטימיים שלפיהם תתנהל החברה. נחזור שוב על העיקרון שההיסטוריה הקרובה והרחוקה לימדה: השינוי מתחיל באנשים. אסור להשלים עם המונוליתיות הרעיונית בתחומים הללו, שהיא נגזרת ישירה של הדמויות הנמצאות בהם. נכון הוא ששינויים פרסונליים אינם מבטיחים שינויי כיוון רעיוניים, אבל הם תנאי בסיסי לכך. יתרה מזאת, מדובר במעשה מוסרי משום שיש פה תיקון עוול בן שנים.
