שום דבר לא מכין אותנו מראש ליום בו נהפוך להיות הורים. הורות היא החירות להקים משפחה, היא החופש המוחלט שיש לו לאדם, לבנות לעצמו את התא המשפחתי שלו, חירות זו הוגבלה במערכת שלמה של זכויות וחובות אשר הטילה החברה על היחיד בדרכו להקים משפחה. עם זאת כל ההכנות ליום הגדול בו יצא לאוויר העולם בשר מבשרנו אינן יכולות לבטא דבר או חצי דבר ממה שצפוי לנו. לא מערכת פסיכולוגית רגשית ולא מערכת משפטית הן התשובה למה שצפוי.
אצל הנשים היולדות, מעבר למהפכה העוצמתית הכרוכה בהולדה ובקבלת תפקיד האימהות, מתרחשת מהפיכה הורמונלית שיש לה השפעות על מצב רוחנו ועמידתנו במהפך המתלווה להפיכתנו להורים, אולם גם אצל גברים שאינם נושאים פיסית את ההיריון משך תשעה חודשים ולא עוברים את הלידה עצמה, מתחוללת סערת רגשות לא פשוטה.
בשל היות האדם ייצור מורכב מבחינה רגשית ושכלית, אין לנו שום יכולת לצפות מראש כיצד נתמודד עם השינוי הדרמטי הזה, הכרוך במעבר מרווקות חופשית להורות מחייבת.
לו היינו חוששים שכל הורה פוטנציאלי עלול לסכן את צאצאיו ייתכן שהחברה הייתה מטילה הסגר על הורים יולדים ורק בשלב מאוחר של בגרות צאצאיהם מחזירה אותם כשהם בוגרים יותר לחיק משפחתם, כפי שקורה אצל הקוקייה. אולם מכיוון שאין הדברים כך, אלא להפך, הנטייה של החברה היא להעניק כמה שיותר אמצעי תמיכה והגנה לאם היולדת.
לחץ חברתי בלתי פוסק
החברה הישראלית ידועה כחברה המקדשת משפחתיות, הורות והולדה.
על-אף שאני מברכת על כך, יש אנשים, שאינם מסוגלים לעמוד בלחץ החברתי הזה, לחץ שמתחיל עם יצירת הקשר הזוגי הראשון המעורר ציפייה דרוכה של הסביבה הקרובה להניב ממנו ילדים ומהר, וממשיך, ברגע שהזוגיות מתקדמת ואין ילדים באופן טבעי, לעשות הכול על-מנת שיהיו. "לעשות הכול" במובן הרחב של המילה, כולל היום, גם הולדה כשאין זוגיות וגם במערכת זוגית חד מינית. מה שאומר יצירת לחצים רגשיים לא מבוטלים הכרוכה בהשקעה אדירה של כוחות נפש, משאבים כלכליים, שינוי הרגלי חיים ופרנסה והכול עוד בטרם נולד הילד.
לעיתים, הנסיבות הללו יחד, מולידות בנוסף לילדים גם מסכת שלמה של הפרעות תפקודיות, כאלה שאינן מאפשרות בסופו של דבר לשרוד את המשבר הראשוני של אחרי הלידה ובהמשך גם את גידולם של ילדים.
המונח "טובת הילד", איננו יכול לשמש הגנה במקרה זה, משום שאף אדם לא מבקש להיוולד ובוודאי שאיננו יכול לבקש את התנאים לסביבת הולדתו. כך שאיננו יכולים לתבוע מראש שאדם יתחייב שהוא יולד ילד ובעצם התחייבותו יפעל לטובתו. כל מה שהחברה ומערכותיה הממוסדות יכולות לעשות הוא לסייע להורים המיועדים לקלוט את הרך הנולד בתנאים אופטימליים, לשם כך נותנת החברה סיוע בגמלאות ומענקים כלכליים, שירותי רפואה מודרניים והטבות סוציאליות.
אבל גם כל אלה, עלולים להיות בלתי מספקים למי שאינם יכולים לעמוד בלחץ ומגיבים באופן בלתי צפוי. כבר שמענו בעבר על אימהות שילדו את ילדן ושעות ספורות לאחר הלידה השליכו אותו לפח אשפה, אימהות שסבלו מדיכאונות לידה והיוו סכנה לילדים. ברור שמדובר במקרים קיצוניים של תגובה מופרעת, אולם יש להבין כי תופעות של תגובות מעין אלו עשויות לנבוע לא פעם ממערכת חיים לוחצת.
אלימות במשפחה - האלימות המסוכנת ביותר
תופעות קיצוניות של התפרצות כעסים מצד הורים טריים, בפרק הזמן שלאחר הלידה, יכולות להיות סוג של אלימות מודרנית, אלימות מתוחכמת. זו איננה תגובה נורמטיבית ושכיחה כמובן, אלא שהיא קיימת. גם אם היא נדירה, היא מצטיינת בהסוואה ובתחכום כך שאנחנו עלולים לפספס אותה ולהימנע מלהציל את חיי התינוקות הרכים. בשנים האחרונות השכלנו ללמוד כי אלימות במשפחה, יכולה להיות האלימות המסוכנת ביותר ואין להתייחס אליה באופן שונה וסלחני.
מערכת הרפואה, בתי החולים, המשטרה ובתי המשפט, למדו יותר ויותר לאבחן את התופעות ולדווח עליהן ורק כך ניתן היה לגלותן ולטפל בהן. בהקשר זה חשוב לציין גם, שלא פעם הגורם האלים במשפחה הוא גם זה שלעיתים מזעיק עזרה, אלא שאסור לנו להתפתות ולשכוח שהרי מדובר באלימות מתוחכמת. במשפט הפלילי הקריאה של התוקף להצלתו של הקורבן יכולה להתפרש כהבעת חרטה, אולם אסור לנו להיות סלחנים גם כאן, שכן מזעיקי העזרה ומביעי החרטה, הם לא אחת עבריינים קשים ביותר, הפוגעים בקורבנות חסרי ישע שהם עצמם ובשרם.
בהיות האדם ייצור משפחתי וחברתי, שאיננו חי בחלל ריק, הופכת ההורות מחירות חופשית ומוחלטת לזכות מוגבלת. זכות שהחברה מעניקה אותה ליחידיה ומגינה עליה מפניהם במידת הצורך.
