וושינגטון. מופתי פלשתיני קורא להפעיל אלימות נגד יהודים, נתניהו דורש מן ההנהגה הפלשתינית להדיחו, המירוץ האמריקני לנשיאות עלול להיות מושפע מכך.
זו יכולה הייתה להיות כותרת המשנה של כתבת חדשות מלפני ימים אחדים, או מ-1946.
לפני 65 שנה מופתי פלשתיני אחר, נתניהו אחר ומירוץ אמריקני אחר לנשיאות הצטלבו גם כן בסיבוב בלתי צפוי ורב-סיכונים של פוליטיקה ודיפלומטיה מזרח תיכונית.
בעין הסערה הנוכחית נמצא המופתי של ירושלים, שייח' מוחמד חוסיין, שהוא הסמכות הדתית העליונה של הרשות הפלשתינית. בנאום שנשא לאחרונה, קרא חוסיין לערבים להילחם ביהודים ולהרוג אותם, בצטטו טקסט מסורתי איסלאמי. יותר מאוחר הוא הסביר כי הוא "רק ציטט את מילותיו של הנביא מוחמד".
בתקופת הבחירות לנשיאות בארה"ב, למילים כאלו יכולות להיות נפיצות גבוהה. המתחרים למינוי הרפובליקני לנשיאות כבר גינו בחריפות את ההסתה הפלשתינית נגד ישראל וביקרו את ממשלת אובמה על כך שלא התייחסה ביתר נחרצות לדברי הבלע. הקולות של יהודים ושל נוצרים אוונגליסטים תומכי ישראל יכולים להיות מכריעים בחלק מן המדינות בבחירות בנובמבר.
"מי שרוצה בשלום אינו יכול להרשות הסתה כזו ואל לו להתיר קריאות לרצוח יהודים", אמר ראש הממשלה נתניהו, כשהוא מאיץ ברש"פ לגנות את דברי המופתי. הוא אמר כי "קריאה איומה מבחינה מוסרית" זו של חוסיין מזכירה את אחד מקודמיו, המופתי אמין אלחוסייני, שברח לגרמניה ב-1941, ושיתף פעולה עם הנאצים בזמן השואה. שידורי הרדיו של חוסייני הפרו-נאציים מברלין רעמו מעל גלי האתר של העולם הערבי, ובכללם נאומו מה-1 במארס 1944, שבו המליץ למאזיניו בשפה דומה לזו של הנאום מלפני ימים ספורים, "להרוג את היהודים בכל מקום שתמצאו אותם".
טרומן העדיף להתרחק מארץ ישראל
אך פחות ידועה ההשפעה שהייתה למופתי על המירוץ של 1948 לנשיאות בארה"ב.
עם סיומה של מלחמת העולם השנייה וחשיפת היקפה המלא של השואה, יהודים ונוצרים ציונים באמריקה לחצו על הנשיא טרומן לתמוך בהקמתה של מדינה יהודית. טרומן, שחשש כי אמריקה תיגרר לשלוח "חצי מיליון חיילים" לארץ ישראל, העדיף להישאר הרחק מן הסכסוך.
אך בבחירות לקונגרס של אמצע תקופת הכהונה ב-1946 צפו יועציו הפוליטיים צרות. יו"ר המפלגה הדמוקרטית במדינת ניו-יורק, פול פיצפטריק, הזהיר כי אם טרומן לא יתמוך בהקמתה של מדינה יהודית, "אין טעם שהדמוקרטים יטרחו למנות מועמד לסתיו הקרוב". ומנהיג ותיק של המפלגה הדמוקרטית בניו-יורק, אד פלין, חזה כי אם טרומן יסתייג מנושא ארץ ישראל, "ההשפעות יורגשו היטב בנובמבר".
וכאן נכנס המופתי. בשלהי מלחמת העולם השנייה, עבר חוסייני לצרפת, שם הושם במעצר בית. יגוסלביה האשימה אותו בפשעי מלחמה שביצעה יחידת האס.אס. על טהרת המוסלמים שהקים בבוסניה, אך לא דרשה את הסגרתו. הצרפתים והבריטים, שחששו להכעיס את העולם הערבי, גם הן לא עשו דבר בעניין.
בעוד חוסייני נופש בווילה שלו בצרפת, הופיעה בראשית 1946 ב"ניו-יורק פוסט", ב"PM" וב"ניישן" סידרה של כתבות שחשפו פרטים חדשים על פעילותו במלחמה, ובכלל זה ההכשלה של עסקת חילופי אסירים עם הגרמנים, שהייתה מצילה את חייהם של 4,000 ילדים יהודיים.
ארגונים יהודיים אמריקניים זועמים דרשו מטרומן להתערב. ועד ההצלה האמריקני הציוני שלח למחלקת המדינה האמריקנית מזכר בן 13 עמודים המאיץ בארה"ב להעמיד את המופתי לדין.
קול מחאה נכבד נוסף היה של בנציון נתניהו, אביו של ראש הממשלה, שבשנות ה-40' של המאה שעברה עמד בראש הסניף האמריקני של התנועה הרוויזיוניסטית. הוא ארגן מודעות ענק בעיתונות שכותרתן הייתה: "חייבים להעמיד את המופתי לדין!", ובהן התנוססה תמונתו של חוסייני בפגישה עם היטלר. הממשל האמריקני התעלם מן המחאות.
העניינים רק החמירו כאשר במאי 1946 ברח המופתי לקהיר, בעזרת מה שנראה כהעלמת עין מצידם של הצרפתים והבריטים, ומיד חידש את מאמציו להסית את ערביי ארץ-ישראל נגד היהודים. למנהיגיהם של יהודי אמריקה היה זה סימן נוסף לכך שלונדון, בתמיכתה השקטה של וושינגטון, צידדה בערבים.
אפילו הרב סטפן וייז, שבדרך כלל היה התומך הנלהב ביותר בטרומן מבין המנהיגים היהודיים, האיץ בפומבי בנשיא "לדבר נמרצות ולפעול בהחלטיות בנושא (מדיניותה בעניין ארץ ישראל של) הממשלה הבריטית".
בו בזמן תמכו הרפובליקנים בעמדה הציונית. ב-1944 אימצה המפלגה הרפובליקנית לראשונה בתולדותיה מצע של תמיכה בהקמתה של מדינה יהודית (והדמוקרטים נאלצו ללכת בעקבותיהם). מ-1945 עד 1948 שני המתחרים לקבלת המינוי של המפלגה הרפובליקנית כמועמדים לנשיאות - סנטור רוברט טאפט והמושל תומס דיואי - דרשו שוב ושוב את הקמתה של מדינה יהודית, ומתחו ביקורת על גמגומיו של ממשל טרומן בנושא.
בריחתו של המופתי והגילויים על פעילותו בזמן מלחה"ע השנייה היו חלק מסדרות של אירועים סוערים שהתרחשו בין 1946 ל-1948, שסייעו להצית את הקול היהודי באמריקה נגד ממשל טרומן, ובעקבות זאת גם נגד המפלגה הדמוקרטית. היא תרמה לניצחונם הסוחף של הרפובליקנים בבחירות אמצע הכהונה ב-1946 (כולל בחירה ראשונה אחרי 30 שנה של סנטור רפובליקני בניו-יורק) ולמפלתו המזעזעת של מועמדו של טרומן בבחירות לקונגרס של העיר ניו-יורק בראשית 1948.
להתפתחויות אלו הייתה השפעה גדולה מאוד על טרומן. החשש מאיבוד הקול היהודי לטובת רפובליקנים הניע את טרומן ב-1946 לתמוך ברעיון של מדינה יהודית, לאחר ששמע כי דיואי עומד לעשות כן; ב-1947 לתמוך בהצעת החלוקה של האו"ם, כשיועציו הזהירוהו כי אי-תמיכה תעלה לו "שתיים או שלוש מדינות חשובות" במערכת הבחירות לנשיאות ב-1948, והדבר ודאי השפיע על החלטתו במאי 1948 להכיר במדינת ישראל שזה עתה נולדה.
כשלפניו רק ששה חודשים עד הבחירות לכהונתו השנייה, כיצד יכול היה טרומן להתעלם מאזהרותיו של עוזרו הבכיר כי "הקול היהודי חשוב בניו-יורק (ו)כי שום מועמד מאז 1876 שהפסיד בניו-יורק לא ניצח בבחירות לנשיאות"?
בין אם המחלוקת סביב המופתי הפלשתיני הנוכחי תסלים לרמה שתשפיע על הבחירות לנשיאות ב-2012 ובין אם לאו, טוב יעשו הצדדים אם יתנו את דעתם למה שמספרת לנו שנת 1948 על ההשפעה בכוח שיש לפוליטיקה המזרח תיכונית עליהן.