לקראת פרישתו הקרובה של
מבקר המדינה מיכה לינדשטראוס, רבים התוקפים אותו ואת דרך פעולתו בשבע השנים האחרונות, ואין בכך כדי להפתיע.
המבקר הטביע את חותמו בארבעה מישורים; ביקורת בזמן אמת; דוחות שאינם אנונימיים אלא מציינים אישית את האחראים לכשלים ; הטלת אחריות גם על הדרג המיניסטריאלי ולא רק על הפקידותי או הפיקודיף שיתוף פעולה עם התקשורת, דבר המונע התעלמות המימסד מהמימצאים ומאלץ את מקבלי ההחלטות לפעול לשיפור המצב.
אין להתפלא על פוליטיקאים וממלאי תפקידים בכירים אחרים המשתתפים במקהלה בגנות המבקר. אלה חששו וחוששים מדוחותיו, המתפרסמים בזמן אמת ולא שנים לאחר מעשה, וחושפים אותם כאחראים לשחיתויות ולמחדלים.
יש להתפלא על עיתונאים ואנשי ציבור, שהאג'נדה התיאורטית שלהם אמורה לתמוך במבקר, אך בפרקטיקה, מסיבות עלומות (או שאינן כאלה), הם בוחרים להשתלח בו.
העיתונות היא ששיתפה פעולה עם המבקר
אחד המזנבים במבקר הוא המפקד החדש של גלי צה"ל.
ירון דקל קבע בנשימה אחת, עם התמנותו לתפקיד, כי: "עיתונות חופשית היא נשמת אפה של הדמוקרטיה" מצד אחד, וש"לינדשטראוס הזיק למוסד המבקר יותר משהועיל" מצד שני. כל אחד מדבר כמובן מהפוזיציה שלו, אך דווקא אצל עיתונאי בכיר הצרימה רבה.
עיקר טיעונו של דקל הוא שפעלתנותו של המבקר, שראה במאבק בשחיתות הציבורית תפקיד מרכזי, שהציב רף גבוה של נורמות לסדרי שלטון ולאחריות אישית, הראשון במבקרים שחשף את שמות האחראים למחדלים ולא הותיר את הציבור בעמימות, תביא למינוי מבקר חלש בעקבותיו.
שיתוף הפעולה של העיתונות עם המבקר נתפס אם כן אצל דקל כהישג של העיתונות וכמחדל של לינדשטראוס.
הטיעון כושל. ראשית, אותה עיתונות חופשית, בה רואה דקל מבצר הדמוקרטיה, היא ששיתפה פעולה עם המבקר - עליה נשמור ואותו נקטול? ושנית;
מהטיעון משתמע שעל בעלי תפקידי אכיפה ציבוריים (נשיא בית משפט עליון, מבקר המדינה, מפכ"ל וכיו"ב) למלא תפקידם מלכתחילה בצינעה וברפיסות, כדי שהפוליטיקאים לא ימנו אחריהם מחליפים חלשים. לא נשמע טוב.
טוב שיש דמוקרטיה - רע שיש ביקורת אקטיבית
גם נשיא המכון לדמוקרטיה משתלח במבקר המדינה, ולא בפעם הראשונה. ד"ר כרמון פירסם רשימה, שכותרתה "דוח וצילצולים" מעידה מראש על עמדתו. בכתבה ציטוט מתוך נייר שהוכן במכון שהוא עומד בראשו (אנשים חכמים תמיד מצטטים את עצמם, אך סלקטיבית), ולפיו "עניינה של ביקורת המדינה במערכות ובגופים, לא באנשים". הטעות חמורה. ביקורת שאינה דנה באחראים למחדלים היא ביקורת עקרה. הגוף מורכב מאבריו והארגון מאנשיו.
ביקורת שתעשה ללא התייחסות לאחראים לליקויים, ולפיכך הסיכוי שיתנו את הדין הוא אפסי, תחמיץ את מטרתה. גם הספקו של המבקר מטריד את נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה, וכנראה שהיה מעדיף פחות ביקורות ופחות מימצאים.
נראה שתפקידה של התקשורת בחברה העכשווית, כפי שבא לידי ביטוי בארץ ובעולם, טרם חילחל למכון לדמוקרטיה, בוודאי בהקשר של סיוע לביקורת במניעת טיוח. כרמון אף מוסיף את הטיעון הרגיל אצל מתנגדי הביקורת, לאמור כי בגללה יימנעו אנשים טובים מלבוא לשירות הציבורי. האם לדעת כרמון כל מי שבא לשירות מתכנן מראש מעשים שלא יעמדו במבחן הביקורת? מטיעוני כרמון עולה שיש לבטל את הביקורת או לפחות להחלישה.
אריק כרמון לא החל את מלחמתו במבקר היום. כבר בשנת 2006 הביעה וועדת הכנסת לביקורת המדינה תמיכה במבקר לינדשטראוס, לאחר
שכרמון ואיתו עוד ארבעה פרופסורים, פירסמו מודעה בתשלום כנגד המבקר, בסגנון אלים ובעיתוי שמשתמע ממנו כי המתקפה באה בעקבות גילויי המבקר בפרשת אולמרט.
הוועדה לביקורת המדינה קבעה כי היא "רואה בחומרה את סגנון אמירתם של פרופסורים מכובדים נגד המבקר".
מקור המימון למודעה, שגילויו נדרש על-ידי ח"כ מיכאל איתן, לא נחשף באותה עת, דבר שהעלה חשש כי מימונה המקורי אמור היה להיות על-ידי המכון שזה אינו תפקידו, או על-ידי גורמים המקורבים לאולמרט.
חבר הכנסת איתן הגדיר את המודעה כ"מסמך רדוד המבייש את כותביו" ותקף את הפרופסורים שבמקום לצאת נגד התנהלות ראש הממשלה דאז תוקפים את המבקר. למותר לציין שלולא דוח הביקורת וחשיפת הפרשה על-ידי המבקר והתקשורת, היו כל הפרשיות נגנזות ככל הנראה. המסקנה העולה מדבריהם של דקל ושל כרמון הינה כי טוב שיש דמוקרטיה, טוב שיש עיתונות, אך רע שיש ביקורת אקטיבית, ובעיקר כזו שמשתפת פעולה עם העיתונות ובכך מונעת מריחות.
שיעור האמון במוסד המבקר - הוכפל
לא נוכל לסיים ללא התייחסות למונחי יושר אינטלקטואלי ולהסתמכות סלקטיבית. המכון לדמוקרטיה מתהדר, ובצדק, במדד הדמוקרטיה הישראלית שהוא מפרסם מדי שנה. מדד זה משקף את התייחסות הציבור למוסדות שלטוניים, לפוליטיקאים ולמדינה בכללה. אליבא דנשיא המכון, למחקר חשיבות עליונה והוא אכן מציגו בפורומים רבים, לרבות בכנסת. לדבריו, הנתונים משקפים את יחס הציבור לדמוקרטיה בכלל ולמרכיביה בפרט, בחתכים שונים וגם בהשוואה בינלאומית, ואינם נתונים סטטיסטיים בלבד.
והנה, באותו מחקר רב שנתי, עומד מבקר המדינה במקום מכובד ביותר: מעל ראש הממשלה, הכנסת, המשטרה, בית המשפט העליון, היוע"מ לממשלה, פרקליטות המדינה ואפילו מעל התקשורת. ואם תאמר כי למבקר הנוכחי אין בכך חלק, הרי שהנתונים מראים כי
שיעור האימון במוסד מבקר המדינה כמעט הוכפל בתקופת כהונתו של לינדשטראוס, ומגיע לשיעור חסר תקדים של כ-76% . אין מקום לציין זאת במתקפה בכלי התקשורת כנגד המבקר? כיצד מתיישבים המימצאים של המכון לדמוקרטיה עצמו מול הרעש והצילצולים של כרמון? תמהני.
לקראת פרישתו הקרובה של לינדשטראוס יש להודות לו על השינוי הדרמטי שחולל במעמד המבקר, גם אם יהיו שיטענו שאהב תקשורת יתר על המידה. עלינו לקוות כי חברי הכנסת שיבחרו במבקר הבא, לא יקבלו את גירסתם של דקל או כרמון למבקר חלש וכנוע, אלא יבינו שהביקורת היא אכן אבן יסוד במשטר מדינת ישראל, ויעשו בחירתם בהתאם. חזקה על יו"ר הכנסת שיעשה הכל שכך יהיה.
