דרשת פרשת יתרו

הָאָדָם וְאֱמוּנָתוֹ

לֹא זָהָב וְלֹא מַרְגָּלִיּוֹת הֶם הָעִקָּר

הָעִקָּר לִהִיוֹת אָדָם כִּי הָחֹמֶר עָקָר

דֶּרֶךְ אֶרֶץ וְחָכְמָה נִכוֹנִים בְּכֹל עִדָּן

זֹאת לָמַד מֹשֶׁה מֵחָתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן

לֹא בָּחַן מֹשֶׁה מִי הוּא אֲבִי אִשְׁתּוֹ

פָּגַשׁ בְּצִפּוֹרָה נְשָׂאָהּ וּלְקָחָהּ אִתּוֹ

לֹא בָּחַן מֹשֶׁה מִי הָאָדָם וְאֱמוּנָתוֹ

כִּי אֶל הָאֱמוּנָה יַגִּיעַ בְּרוֹב חָכְמָתוֹ

לֹא בִכְדִּי הַמִּפְגָּשׁ הָיָה בְהַר סִינַי

שָׁם גִּלָּה מֹשֶׁה לְיִתְרוֹ מִי הוּא ה'

וְלֹא נָטַל מִמֶּנּוּ שִׁלְטוֹנוֹ אוֹ כִּתְרוֹ

גָּדוֹל ה' מִכֹּל אֱלֹהִים אָמַר לוֹ יִתְרוֹ

לְפִיכַךְ זָכַה יִתְרוֹ בִּפְרָשָׁה עַל שְׁמוֹ כְּכֹהֶן מדְיָן לֹא כָּפָה הַגִּיּוּר עַל עַמּוֹ

איש בעל שבעה שמות בעלי משמעות

יתרו, רעואל, יֶתֶר, חובב, חֶבֶר, קֵינִי, פוטיאל, אלה שמותיו וכנוייו של יתרו כהן מדין-חותן משה ולחלק מהשמות מצא הסבר להם רש"י. שמו המקורי של חותן משה הוא יֶתֶר- על שֶׁיִּתֵּר (נוספה) פרשה חשובה מאד גם במושגים של ימינו שאומרת: "ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל, יראי אלהים, אנשי אמת, שנאי בצע", ... ושפטו את העם בכל עת.(יח/כא,כב). כאלה צריכים להיות השופטים והמנהיגים אשר ינהיגו את העם. יתרו נתגלה בכך כאדם בעל תכונות חיוביות. כיון שנתגייר וקיים את המצוות נוספה האות ו' לשמו יֶתֶר, ונקרא שמו יתרו. אהבת התורה ואהבת אלהי ישראל נכרים בבירור מדבריו למשה :עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים (יח/יא) , כדברים האלה, בין היתר היו דבריה של רות המואביה לחמותה נעמי ובכך נתגירה: עמך עמי ואלהיך אלהי. רות המואביה על-אף היותה מואביה נחשבת לגרת צדק שמזרעה עתיד לצאת משיח בן דוד. הכינוי חובב אומר רש"י כי הוא חִבֵּב את תורת ישראל . אשר לכינוי רעואל יש אומרים כי זה שם אביו, וכי נהוג היה שהתנוקות קורין לאבי אביהן "אבא". יש כאן גם דקויות בין הדברים בפרשה כאן , כאשר נאמר: וישמע יתרו כהן מדין חתן משה, (יח/א) בא הכתוב ללמד כי התואר כהן מדין לבדו לא מגלה את חשיבותו של האיש אלא רק כאשר נתוספו המלים: חִתֵן משה. כאן: יתרו מתכבד במשה כמו שאומרים אני חותן המלך. ואילו לפני כן היה משה תולה הַגְּדֻלָה בחמיו שנאמר: וַיָּשָׁב אל יֶתֶר חתנו (שמות ד'/יח) כלומר גדחה חשיבות משה ביחוס שלו לְיֶתֶר. עצתו של יתרו למשה הייתה כדי שלא יִבּוֹל (יתמוטט בלשון ימינו) כשהוא נוטל על עצמו הכל: להנהיג, לשפוט גם ללמד את התורה והחוקים והמשפטים. לכן דברי יתרו נשמעו כאומר לו: השופטים ישפטו, הכהנים יכהנו בהנהגת העם ואתה תחוקק את החוקים אשר ישפטו לפיהם השופטים ותלמד את התורה שקבלת מסיני.

המדבר שטח הפקר לכל העמים

למעשה בני ישראל נהיו לעם בעודם במדבר, מה עוד ואבות הָאֻמָּה עצמם אחד עשר מבני ישראל שיהיו השבטים (בני יעקב) (וגם הבת דינה) נולדו מחוץ לארץ ישראל, בפדן ארם במקום שבתו של לבן הארמי-אחי רבקה אשת יצחק אבינו. בני ישראל במצרים היו למעשה אורחים, תחילה ונהנו מחסדי פרעה בזכות אחיהם יוסף ולאחר מכן נהיו עבדים לפרעה. הם לא היו עם . יותר מזה, מאורע חשוב כל כך בתולדות עם ישראל , מתן התורה התרחש גם הוא במדבר על הר סיני ולא על הר המוריה בירושלים. למרות שאנו אומרים השכם והערב, כי לא נתן לתאר ארץ ישראל בלי עם ישראל כשם שאין לתאר עם ישראל בלי ארץ ישראל. ואותו דין גם לגבי התורה, אין לתאר עם ישראל בלי תורת ישראל. אופן התהוות העם במדבר בעל משמעות רבה, כפי שבטא זאת בר יוחאי שאמר ויסעו ויחנו במדבר בדימוסיון של עולם, שם ניתנה להם התורה, כלומר בשטח הפקר , שטח שאין לאף אומה זכות עליו. לו ניתנה התורה בארץ ישראל היה עם ישראל אומר זו התורה שלי בלבד, אך כיון שניתנה במדבר, יכול היה כל עם לקבל את התורה. אשר לקיום מצוות התורה מלבד המצוות הקשורות לארץ ישראל עצמה, ניתנים לקיום בכל מקום על כדור הארץ, שם ימצאו בני ישראל, דהיינו בארץ ומחוצה לה. לימוד התורה חובה הוא כי הוא המקשר העברי (כיום אומרים היהודי) לארץ ישראל, כי בלעדי זאת, אין צידוק לתביעת זכות על ארץ ישראל. יחד עם זה הרוצה לקים כל תרי"ג מצוות התורה צריך להיות תושב קבע בארץ ישראל. אחרת לא יוכל לקיים מצוות שמיטה היובל ומצות ישוב הארץ. מה עשו העמים האחרים השואבים ממעין התורה, נטלו את התורה שניתנה על הר סיני לבני ישראל ואימצו חלקים ממנה ושינו חלקים אחרים שבה: הנצרות על-ידי הוספת ספר "הברית החדשה" והאיסלאם לאחר אחריהם לקח את המקרא-התורה כתב ספר וקרא לו קוראן כְּתִרְגּוּם המלה מקרא, כדי לתת תוקף דומה לתורה נאמר כי הקוראן ירד מן השמים. האיסלאם סִלֵּף ביודעין כל הנאמר על עם ישראל ועל היותו נבחר כעם האלהים ושם את האיסלאם עקר. לפיכך אנו מוזהרים לבל נשנה את הכתוב בתורה לאסור את המותר ולהתיר את האסור.

עשרת הדברות הם מורשה לכל העמים

אם נבחן את עשרת הדברות כפי שאנחנו קוראים אתם בפרשת יתרו נמצא כי פרט לשני הַדִּבֵּרִים הראשונים: אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים והאזהרה לבל נמיר את ה' אלהינו באלהים אחרים ונשתחוה להם, שזה מכוון לעם ישראל בלבד כי רק הוא הוצא ממצרים מבית עבדים, כל יתר הדברות מהשלישי ואילך הם אוניברסליות -לכל אדם ולכל עם. כגון: לא תשא שם אלהיך לשוא . והדבר האוסר לשקר בשבועה או אפילו את זכור את יום השבת לקדשו כי הוא יום המנוחה שאומץ על כל העמים בשנותם את היום השביעי הנצרות ליום הראשון של השבוע והאיסלאם ליום השישי של השבוע, הרי דבר המנוחה טוב לכל אף חובה על כל אדם. אשר לכבוד אב ואם מי כופר בחוסבה זו. מכאן ואיך באים הַלָּאִוים: לֹא תִּרְצַח. לֹֹא תִּנְאַף. לֹא תִּגְנוֹב. לא תעיד עדות שקר , לא תחמוד. עם ישראל היה ראשון המאמינים באל אחד, לא נראה ולא ידוע ולא ניתן לזיהוי אלא בתוצאות מעשיו בארץ ובשמים. לכן הוא שהוריש לעולם את הדברים החשובים הבסיסיים. ושלל כל האמונות התפלות של הַאֲלָהַת אדם או חיה או דמות מוחשית אחרת בצורת פסל דומם כלשהו. לא בכדי אנו בפרשה זו מאזכרים את קבלת האמונה באל עליון כמו שעשה יתרו. וכאן נשאלה השאלה אם אומנם יתרו התגיר והוא "גר צדק" או שעשה זאת למראית עין למען בתו צפורה שנישאה למשה. על כך אומר רש"י בהטילו ספק במהימנות יתרו בכל הנוגע לאהבתו לישראל ולאלהיו. לגית רש"י יתרו העמיד פנים, כששמע על תבוסת מצרים ואובדן פרעה וחילו בים סוף הוא הצטער בלבו ובשרו נעשה חדודים חדודים (קמטים ודקירות) דבר זה אומר רש"י עולה מן הנאמר: וַיִּחַד יתרו (יח/ט) שפשוטו: וישמח , אלא כאמור המלה נדרשת לגבי יתרו שבשרו נעשה חִדּוּדִים חִדּוּדִים. לכן אומרים האנשים : הזהר עד עשרה דורות שלא תבזה נכרי בפני גר. כי הגר נוטה לעם ממנו בא ולכן בשרו נעשה חדודים חדודים.אף על-פי כן יתרו גלה סֶבֶר פנים למשה חתנו בהבינו את חשיבות התורה לישראל, לכן מהר יתרו לברך לשבח ולהלל.

קיום דברות התורה חלה על כל יחיד

אכן מצאנו כי שתי הדברות שנאמרו ישר מפי ה' תחילה וזעזעו את השומעים קולות אלהים, קריאתן עברה למשה, כאשר הן נאמרות כמפנות אישית אל כל יחיד ויחיד מבני ישראל-אני ה' אלהיך וכו"... לא תשא, שם אלהיך לשוא , זכור את יום השבת..., כבד את אביך ואת אמך.. צורת הפניה של הקב"ה לישראל בלשון יחיד כיון שראה הקב"ה בישראל גוף אחד.דבר הפניה מכונת לכל בני ישראל כגוף אחד, וזה מוכיח את חשיבות האחדות בעם. אך גם אם הכונה הייתה לכל פרט שיקים את הדברות וישא אחריות על מעשיו. אין הפרט יוצא חובתו כשאחר מקים את המצוות ולא הוא. הפרשה מסתיימת שתי הדברות שבראש עשרת הדברות: לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם, (כ/כ) בלשון רבים ואילו בדברים שנצטוה ישראל לעשות, חזר הכתוב ודבר בלשון יחיד. לבסוף השאלה למי נתנה תורה ? והתשובה על כך : לישראל וגם לכל העמים . כל שצריך האדם להיות קשוב לדברות לשנן ולקיים את כל המצוות באהבה . הן אלה שבכתב , והן אלה שבעל פה כערך נשגב , כי התורה נועדה להיות לכל אדם מישראל מוֹרָה הן בעל פה והן בכתב ולהביאו ליעדו נקי כפיים ובר לבב. לסיום אני חוזר כמדי שנה ומביא את הדברותבלשון עממית.

וְכַך סִגְנַנְתִי אֶת אֲשֶׁר נִכְתַּב וְשָׁמַרְתִּי הַתֹכֶן נָקִי מִכֹּל רְבָב

אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ נֶאֱמַר ְּבסִינָי לֹא יִהְיֶה לְךָ ה' אָחֵרִים עַל פָּנָי

כִּי הַשֵּׁם הִרְאָה כֹּחוֹ וְיִחוּדוֹ וְגִלָּה שאין אֱלֹהִים עוֹד מִלְּבַדּוֹ

אַל תַעֲשֶׂה לְךָ פֶּסֶל וּתְמוּנָה וְקַדֵּשׁ אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ בְּאֱמוּנָה

טַע אֵמוּן בַּזֻּלָּת תָּמִיד וְעַכְשָׁו וְאַל תִּשָּׂא שֵׁם אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא

ה' כּוֹנַן עוֹלָם בְּשִׁשָּׁה, וְשָׁבַת וְנָתַן לָאָדָם הַמְּנוּחָה בְּשַׁבָּת

בְּכַבֶּדְךָ אָבִיךָ וְאִמְךָ הַהוֹרִים יִהְיוּ יָמֵיךָ אֲרֻכִּים וּמְאֻשָׁרִים

זָכוֹר אֶת הַלָּאוִים וְאַל תִּשְכַּח אֶת הַדִּבֵּר הַשִּׁשִּי לֹא תִּרְצַח.

אֱהַב אֶשֶׁת חֶקֶךָ אֵם הַטַּף אַל תְּחַלֵּל כְּבֹודָהּ ולֹֹא תִּנְאַף.

אַל תִּפְגַע בָּאָדָם בַּבַיִת וּבָרְחוֹב וְאֶת רְכוּשׁוֹ וְדַעְתּוֹ לֹא תִּגְנוֹב.

הַשֵּׁם יוֹדֵעַ הַכֹּל עַד אֵין חֶקֶר לָכֵן לֹא תַעֲנֶה בְּרֶעֲךָ עֵד שֶׁקֶר.

דַּי לְךָ בַּיֵּשׁ וְאַל תִּתְאַוֶה לְעוֹד וְאֶשֶׁת רֵעֲךָ וּרְכוּשׁוּ לֹא תַּחְמֹד.