יש לי אחיין מתוק שהיה חובב שניצלים מושבע. יום אחד נפל לפעוט האסימון שהנתח העסיסי שמונח לו בצלחת היה פעם תרנגולת. כזאת שמקרקרת ומנופפת בכנפיים. מהרגע הזה הילד סירב להכניס לפה אפילו פולקע קטן אחד. הצמחונות הפתאומית של המתוק זרקה אותי להרהורים פילוסופיים.
פעם, כדי לאכול שניצל נאלצת לרדוף אחרי התרנגולת. לשמוע את צווחות האימה שלה ולשבור את המפרקת בעצמך. שלא לדבר על הדם והלכלוך. מאז, האנושות התפתחה. נעשינו אסתטיקנים ועדיני נפש. את השניצל שלנו אנחנו קונים ארוז בקלקר ועטוף בניילון נצמד. כשאנחנו מורידים פצצה במשקל טון על בניין מגורים, אנחנו חשים חבטה קלה בזנב המטוס וחוזרים הביתה. אין צורך לרדת למטה ולראות את כל הדם וההריסות. כאלה אנחנו, בני תרבות. לא פרימיטיביים צמאי דם.
הכל שאלה של אסתטיקה
אם היה נוחת פה בימים האחרונים כלכלן מכוכב אחר, הוא היה מתבלבל. מצד אחד האוצר מצהיר על נכונות להעלות את שכרם של עובדי הקבלן ומצד שני הוא מסרב לקלוט אותם בהעסקה ישירה. הרי ברור שמלבד עלות שכרם של העובדים המדינה משלמת גם את הקופון שגוזר הקבלן. יקלטו את העובדים, יאמר החייזר, ויחסכו את פערי התיווך. אלא שאם באוצר אומרים שעלות המעבר היא מיליארדים, כדאי להקשיב.
ובכל זאת, יקשה החייזר, למה העסקה ישירה כרוכה בהכרח בעלויות גבוהות? המשיכו לשלם לעובדים את מה שהם מקבלים אצל הקבלן, אל תוסיפו זכויות ותחסכו. ובאמת, למה לא? למה שלא תקלוט המדינה את העובדים באותם התנאים המחפירים שבהם הם עובדים היום? התשובה קשורה באסתטיקה. שוק העבדים הזה פשוט נראה רע. חשוב לנו להיות צדיקים וצדיקים, מלאכתם נעשית בידי אחרים. במקרה הזה, בידי קבלני כוח-אדם חמדנים ורעי לב.
בגיליון כלכליסט של יום ה' התפרסם ראיון עם אחד מאותם קבלנים. מנכ"ל של חברת שמירה. הוא תיאר מציאות שבה מתפרסמים מכרזים, שכדי לעמוד בתנאיהם אתה חייב להפר את חוקי העבודה ולשלם שכר רעב. אם תתעקש על שכר חוקי תפסיד את המכרז, ואם תשמור על זכויות העובדים תעבוד ללא רווח. תשאלו מי מפרסם את המכרזים האלה? הממשלה כמובן. אותה הממשלה שמאיימת עכשיו להפעיל אכיפה "דרקונית" נגד קבלנים מפרי חוק.
תאמרו שיד ימין אינה יודעת ממעשיה של יד שמאל? מסופקני. אני משער שבאוצר יודעים גם על היד הזאת וגם על השנייה, אלא שבשביל לעמוד במדיניות המקודשת של משמעת תקציבית אין ברירה אלא לעשוק את החלשים, אפילו בניגוד לחוק; ואם זה לא אסתטי עושים את זה באמצעות קבלנים. אחר-כך, כדי למרק את המצפון, מצקצקים בשפתיים ומאיימים בעונשים.
כולנו יושבים באותה סירה
בשיח החברתי העכשווי משתמשים במונח "חצר אחורית" כדי לתאר את המקום התודעתי שאנחנו מקדישים לכל הדברים המביכים והמכוערים שאיננו רוצים לראות מול העיניים, שאיננו לוקחים אחריות על קיומם. נכים, חולים, מחוסרי דיור, אימהות חד-הוריות, מובטלים, פליטים, קבוצות מיעוט זרוקות שם ולצדם עובדי הקבלן. למען הסר ספק, הכיעור איננו של יושבי החצר. הכיעור הוא שלנו.
זעקתה של החצר האחורית מצליחה לחדור מדי פעם את מסכי ההשתקה ולהגיע אל קדמת הבמה. אז אנחנו משתמשים בשיטות בדוקות בשביל להיפטר מרגשות האשמה. הדרך היעילה היא להאשים את העניים עצמם. לומר שהם עצלנים נצלנים ובאופן כללי לא יוצלחים ואם זה לא מספיק, תמיד ניתן להאשים את הממשלה. או את פקידי האוצר או את האשכנזים או החרדים או המזרחים או המתנחלים.
בואו נזכור - את הממשלה הזאת בחרנו בעצמנו, אותה או את קודמותיה. ולא חשוב אם זו הייתה ממשלת עבודה, ליכוד או קדימה. כולן טיפחו ופיתחו את השיטה. גם השחיקה המתמשכת במצבו של המעמד הבינוני לא משכנעת אותנו שהמוחלשים נדחקו לפינה, ואנחנו יושבים למעשה יחד. באותה הסירה ממש.
עכשיו מסתבר שהממשלה מתעקשת שתמורת תשלום שכר מינימום העובדים ישתקו לארבע שנים. מה שמחויב על-פי החוק הפך לפריווילגיה מפליגה. העבדים צריכים להודות לאציל ולהמשיך לעבוד במרץ. למען האמת, אין לי המון אמון בכוונותיו של עופר עיני וההסכם נראה מקולקל מיסודו. מה שבטוח, שהעלאת הנושא לתודעה הציבורית היא רווח נקי ועל כך מגיע שאפו להסתדרות.
בסיפור בגדי המלך החדשים הספיק ילד קטן אחד שצעק "המלך הוא עירום" כדי להעיר את העם ולחשוף את השקר. מסתבר שמחוץ לעולם האגדות זה קשה יותר. אפילו חצי מיליון ילדים שיוצאים ערב אחד לכיכר וצועקים "צדק חברתי" לא יוצרים שינוי מיידי. זה לא אומר שצריך להתייאש. זה אומר שצריך לחזור ולצעוק – שוב ושוב ושוב: "המלך הוא עירום, המלך הוא עירום, המלך הוא עירום" עד שיפתחו האוזניים ויפקחו העיניים לראות. אומרים שלא מספיק שהצדק נעשה, הוא צריך גם להיראות. הגיע הזמן שגם אי-הצדק ייראה.
