יואב אבני, בספרו "הרצל אמר", מבקש להפוך את אחד מן הניסיונות המעניינים להקמת בית לאומי בארץ ישראל באוגנדה מחלום למציאות. אותה תוכנית שהיוותה את אחת מן המחלוקות בנוגע לשאלת הקמת הבית היהודי, היא בספר כבר עניין מוכרע: באוגנדה הוקמה מדינת היהודים.
כשמתחילים את הספר, מוצאים אותו מתהלך בין מה שהיה יכול להיות לבין מה שהיה ומה שעכשיו. כך נוצרת לה מציאות מדומה שמאפשרת לקורא לראות "אולי" תוך כדי הכרת המציאות הנוכחית. זהו בעצם משחק, של מקומות והיסטוריה, הבאים להראות עד כמה בהתאם לנסיבות כלום לא היה שונה מימינו אנו: מחלוקות כואבות יעלו אל פני השטח ויסמנו היסטוריה.
כאבי והשלכות תוכנית ההינתקות
השימוש שעושה אבני במושגי הזמן תוך תיאורים שיש בהם כדי לשייך את המוכר לנו מן ההווי הארצישראלי העכשווי אל זה שבפלשתין של אחרי כינון מדינה אחרת לא באדמה אליה התכוונו בהתחלה, הוא בעצם אחד מן "אילו היה" אותו חי כפיר אל מול האמצע שבו מבקש ארי לאחוז. ואז, כאשר אתה נע בין כאן לאז, ובין מציאות שיש בה דמיון, אתה מגלה כי הכל נשאר אותו הדבר.
ההינתקות, מאורע מכונן אשר מהדהד במהלך הספר ויוצר מתיחות בין הגיבורים ומשפחתם, הוא דוגמה מעניינת לצורה המבורכת והמאוזנת בה מציג אבני את אירועי השנה ההיא. הוא אינו מטייח את הכאב וההשלכות של התוכנית ומשתדל להביא מחשבות ורגשות שלא קיבלו התייחסות ראויה בשיח הישראלי.
וכך גם בנושא הדתי: אומנם אנשי הדת רואים עצמם מעל הטעפלינקים, כינוי לו זוכים הגיבורים החילונים, אך הכהן הגדול, מנהיגה של הקהילה בירושלים, הוא מחוללו של מהלך כולל של איחוד הזרמים הרבים אשר יש בו דבר מבורך ואשר נתפס כמהפכה.
אך יש לראות גם את הנקודות שהיוו החלשה של האמינות: נדמה כי הסופר ידע כיצד חיים הדתיים וכיצד נראית יהדות ומה הם מושגיה, אך הוא כשל בנקודות קטנות שהפריעו לי לפחות, לתפוס אותן כממשות ריאלית. דוגמה: את נרות השבת לא ניתן להדליק כאשר שבים מן התפילה כפי שכותב אבני כשהוא מתאר את שובם של המתפללים מבית הכנסת.
שורות סיום קצרות ונמהרות
גם תחילתו של הסיפור האמין והריאלי, המתכתב עם מציאות שהתרחשה אך לפני מספר שנים, בא אל סיומו במין מהירות מסחררת כשלפתע הכל מסתדר. לא ניתן להגיע מתיאורים ארוכים ומתפייטים אל שורות סיום קצרות ונמהרות כאילו הסופר רצה לחתום את הסיפור.
הספר הוא אולי ניסיון להראות כי המציאות הישראלית העכשווית לא הייתה אחרת לו המקום היה שונה. הטענה הזאת מעניינת, אם כי כמובן ניתן לראות אותה כדבר בלתי ניתן לחיזוי ובכך להעמיד את הכיוון הזה כניסיון נוסף של ה"אולי" בו עוסק הספר עצמו.
