בדיוק שבוע ימים אחרי שבית המשפט העליון הישראלי קבע ש
אילנה דיין לא שיקרה בפרשת הסרן ר', בית המשפט העליון בצרפת קבע להפך לגבי הטלוויזיה הצרפתית בפרשת מוחמד-א-דורה. וזו ברשותכם סיבה טובה לשיעור קצר בתקשורת. אני לא מתכוון להשוות בין שני המקרים, השוואה כזו עושה עוול לאילנה דיין. גם ההתדיינות המשפטית לא זהה: שם רשת הטלוויזיה הייתה התובעת וכאן היא הנתבעת, שם הוויכוח הוא סביב טענת זיוף גמור וכאן הוויכוח הוא על טענת עוול שנגרם במשתמע בתוך כתבה על אירוע שאין חולק על עצם קיומו.
אבל יש סוד אחד משותף, לחלוטין לא משפטי, שקושר בין שני הסיפורים: העובדה שהטלוויזיה היא כמעט בהגדרה כלי שקרי. בכל תמונה שאתה רואה בטלוויזיה מסתירים מעיניך גורם מרכזי שמשפיע מאוד על הארוע, שכל מי שנמצא בזירת האירוע מודע מאוד לנוכחותו ומתנהג אחרת בגללו, אבל אתה הצופה בבית לעולם לא רואה אותו: צוות הצילום. בעצם משמעות הדבר היא שמלבד מקרים נדירים של אירוע שהתרחש תחת עינה של מצלמת אבטחה הפועלת 24 שעות ביממה, או משהו שצולם במצלמה נסתרת, לעולם לא תראה בטלוויזיה אירוע אמיתי בעת התרחשותו. או במילים אחרות, כל דבר שאתה רואה בטלוויזיה הוא מבויים.
במקרים המבוימים במפורש אתה מודע לזה, לפחות חלקית. כשאתה רואה בטלוויזיה הפגנה או מסיבת עיתונאים או ישיבה סוערת של מרכז מפלגה, אתה יודע שאתה רואה אירוע שתוכנן ובוים מראש, ושמתכנניו חשבו על נוכחות המצלמה, ובנו את האירוע על-פי זה. די ברור שאילו לא היה שם צוות טלוויזיה האירוע היה יותר 'אמיתי' והיה נראה אחרת לגמרי. צוות הטלוויזיה עצמו יודע כמובן שהוא הוזמן בידי הגורם המביים, ושבמידה מסוימת הוא מטעה אותך כשהוא משתדל לייצר אצלך את התחושה כאילו אתה עד להתרחשות אמיתית, אבל אין לו ברירה אלא לשתף פעולה עם מביימי האירוע כי אחרת אין לו תמונה, ובטלוויזיה כשאין תמונה אין סיפור.
יש גם ארועים שמבוימים בשיטת הפרובוקציה. צוות טלוויזיה נלווה לחבורה שטומנת פח למישהו, מתגרה בו, מקללת אותו, תוקפת אותו מילולית או פיזית עד שהוא נופל בפח ומגיב בקללות או באלימות, ואז המצלמה מופעלת ולוכדת את "הארוע". זה מה שקרה למשל באירוע הקללות של הגברת אלקובי בקריית ארבע. לא מתקבל על הדעת שבדיוק ברגע שהיא קיללה את שכנתה, לגמרי במקרה היית שם מצלמה. סביר יותר להניח שמישהו תכנן מראש את הארוע, הביא מצלמה והתגרה בה עד שחילץ ממנה קללות. למרות שצילום כזה נראה יותר אותנטי, בסופו של דבר גם הוא אירוע מבויים. אבל עורך חדשות יקפוץ על חומר כזה כמוצא שלל רב (ויעשה שקר מקצועי בנפשו כשישדר אותו), כי הוא נראה כמו הלא ייאמן שעליו חולם כל איש טלוויזיה: אירוע אמיתי שנתפס בעין המצלמה.