בשבוע הבא יפתח כינוס ירושלים התשיעי ל"מנהיגות מדינה ומודרנה", שיערך ביוזמת
עיתון "שבע" ובו יופיעו מנהיגים בולטים של הציבור הדתי לאומי,מנהיגי ימין וימין קיצוני. כחמישים אנשי ימין מובהקים יופיעו בפני הציבור הרחב שהוזמן לכינוס. הדוברים כולם עשויים מצבע פוליטי אחת, בעלי השקפת עולם ימנית ברורה ולא קשה לנחש מה דעותיהם בנושא ההתנחלויות,יחסי דת ומדינה ,היחסים עם הפלשתינים ועוד.
בין הדוברים: הרב
דב ליאור שקרא לגירוש ערבים לחצי האי ערב, הרב שמואל אליהו רבה של צפת שפסק למנוע מכירת בתים לערבים,
משה פייגלין, ראשי מועצת יש"ע לדורותיהם, הרב משה לוינגר פלמ"ח זאבי ,כצל'ה,
אורי אליצור ו
אורי אריאל,עדי מינץ, דני דיין, נועם ארנון דובר הישוב היהודי בחברון ועוד רבים אחרים.
עלה תאנה אחד בולט
"הציבור מוזמן" נכתב במודעות. אולם, הדוברים משתייכים למחנה אחד. למרות שמדובר בכינוס ציבורי רשימת הדוברים אינה מאוזנת. יש עלה תאנה אחד בולט, השר לשעבר ח"כ
יוסי שריד המופיע בפאנל רב משתתפים, וודאי יהיה בעמדת מיעוט בטל. האירוע קרוב לראש חודש הדר בו קוראים במגילת אסתר על המן הצורר. כדאי תמיד לאמץ איפכא- מסתברא,למנוע טענות שלא נתנו פתחון פה למישהו המבטא עמדה אחרת. אין לי אשליה: יוסי שריד תקוע בכינוס כמו עצם בגרון, הם בולעים את דבריו במרירות, אבל זה תשלום מס שפתיים לכינוס פתוח לציבור.
זהו כינוס של הציבור הדתי לאומי. ציבור המנסה שנים רבות לערוך חשבון נפש עם דרכו המדינית- חברתית והדתית והדבר אינו ניכר כלל ועיקר. פעם הם היו גשר של ממש בקירוב דתיים וחילוניים. היום הם מקור לפלגנות, אחרי שהם בחרו להציב כערך עליון את שמירת הארץ על פני שמירת העם ,ניטל מהם תפקיד זה.הם דחקו לקרן זוית את העיסוק בענייני חברה וסולידריות חברתית. במחאה החברתית הם לא נטלו חלק.הרב אהרון ליכטנשטיין מראשי הציונות הדתית, התבטא שמה שהפריע לו במחאה החברתית, שהיה חסר בה רבונו של עולם,אלוהים פשוט לא היה שם.
הם ציבור יקר הדבק מאוד בערכיו, לכן אני חושש מהם. הם מובילים אותנו בעיקביות נחושה לקטסטרופה מדינית ודמוגרפית ולמציאות של מדינה דו-לאומית שתביא קץ לחלום הציוני של מדינה בעלת רוב יהודי גדול וברור לטווח הארוך.יש בהם אהבת מולדת והקרבה,אבל הם יעמדו בעתיד בפני קריסה של מפעל ההתישבות שפרסו בלב אוכלוסיה ערבית צפופה.
מכבסת מילים וטפיחה על השכם
בכינוס ירושלים לא יהיה חשבון נפש על דרכה של הציונות הדתית .תהיה איפוא מכבסת מילים וטפיחה על השכם ללא שום ניתוח מפוכח מאשליות המציאות. הדבר מאפיין את כינוסי הציבור הדתי לאומי כבר שנים רבות. הטיעון שאם אין עם מי לדבר אז צריך להמשיך ולבנות בשטחים בלתי מתקבלת על הדעת. הנוסחה צריכה להיות שאם יש הסדר או אין, אנחנו לא צריכים לשבת בלב האיזורים הערבים. עדיף אם אין ברירה, לבצע נסיגה חד-צדדית שיש בה חסרונות לטווח קצר ויתרונות אסטרטגיים לטווח הארוך.
שנים רבות אני מחכה לדמות רוחנית מרכזית משפיעה בציבור זה שבאומץ תאמר: בואו נתרכז בגושי ההתישבות מסביב לירושלים ובגוש עציון ונציל אותם. אין מנהיג מסוג זה לעת הזאת.
ההתעקשות על הכל בכל מחיר גם כאשר המציאות הדמוגרפית הולכת וטופחת על פניהם,נובעת מתפיסה משיחית,אמונית שהשתלטה על החשיבה ומתעלת אותה בהשפעת הרבנים. אלה שולטים היום בציונות הדתית וחברי הכנסת אינם מעיזים להמרות את פיהם.על רועי צאן רוחניים אלה כתב הנביא ישעיה: "...נבלעו מן היין,תעו מן השכר,שגו בראה". בשכרותם, טעו בהבנת חזונם וכשלו.הם כבר עשו זאת לפני פינוי גוש קטיף וגרמו לסבל רב למפונים כשהורו להם שלא להתפנות.
אני תמהה על ההסתדרות הציונית העולמית שהיא גוף לאומי, היושבים בה כל נציגי המפלגות, המשתפת פעולה עם כינוס סקטוריאלי, ובלתי מאוזן הנערך על-ידי גוף עסקי. היא הייתה צריכה להתנות את השתתפותה הכספית באירוע באיזון רשימת הדוברים וחבל שלא עשתה זאת.השתתפותו של השר לשעבר יוסי שריד לא ישכנע את המשוכנעים בהרכב כזה.הם לא רוצים להשתכנע. לכן אני אומר לו: "יוסי אל תלך לשם".
