ההכרזה של רה"מ
בנימין נתניהו כי ישראל תאסור בנייה יהודית על אדמה בבעלות פלשתינית פרטית, היא מדיניות ארוכת שנים שממשלות ישראל ומערכת המשפט אימצו זה מכבר.
השאלה הנשאלת היא מהי בעצם "אדמה פרטית פלשתינית", ומי מחליט איזו אדמה פרטית ואיזו אינה פרטית. אם אכן יש אמת בטענה כי יהודים גוזלים אדמות, יש בכך עבירה על חוקים ישראלים וחילול ערכים יהודיים. ייתכן כי האשמה קשה זו, מוסרית וחוקית, אף מצדיקה קריאות להחרמת ישראל ולהטלת סנקציות עליה, כיוון שאותם ערכים חלים לא רק על האזורים שהגיעו לידי לישראל לאחר 67' אלא גם האדמות שכבשה במלחמת השחרור.
את התיאוריה הזו מקדמים תועמלנים ערביים ותומכיהם: פוליטיקאים, אקדמאים, התקשורת, עמותות וארגונים חוץ פרלמנטרים אנטי-ישראלים, כמו גם ישראלים וביניהם אישים בכירים במערכת המשפט שאימצו אותה ואף מעניקים לה לגיטימיות. זאת, אף על-פי שמדובר בנרטיב שקרי המבוסס על בורות ו/או חוסר הבנה.
בהתבסס על רישומים בטאבו, אדמה רשומה הופכת לרכוש פרטי. אך מה קורה אם אין מסמכים להוכחת בעלות על קרקע?
במקרים רבים, אדמה שערבים טוענים כי היא רכושם הפרטי - מעולם לא נקנתה בפועל. מדובר באדמה בבעלות המדינה שניתנה על-ידי המימשל או הריבון בתקופת הכיבוש העותמני, הבריטי או הירדני, או באדמה שפלשו אליה ללא אישור ועיבדו אותה. לפי הסכמים בינלאומיים כמו הסכם סן-רמו (1922) והחלטת חבר הלאומים לאישור המנדט הבריטי על ארץ ישראל (1922), מטרת המנדט הייתה להקים בה את "הבית היהודי הלאומי". בהחלטות אלו אישרה הקהילה הבינלאומית את זכויות העם היהודי על ארץ ישראל - זכות שמעולם לא בוטלה, לפחות לא בארץ ישראל המערבית, כלומר לישראל יש טענה משפטית מוצקה לריבונות על יו"ש שהיא טובה לפחות כמו של כל מדינה אחרת. מדינת ישראל, בהיותה המדינה השולטת באזור, היא גם הבעלים של אדמות מדינה באזור זה.
טענות ערביות המבוססות על מתנה או על עיבוד חקלאי אינן מגובות במסמכי רישום מקרקעין המוכיחים בעלות. כיצד, אפוא, נוצר הבלבול הרב בעניין בעלות פלשתינית פרטית על קרקעות?
שימוש בקרקע בלתי מיושבת וחסרת בעלות היא שיטה אוניברסלית מוכרת לטענת חזקת בעלות, אלא אם כן מוגש ערעור עליה. עד לתקופה המודרנית לא היה נוהג רווח של רישום קרקעות, בייחוד באיזורים שלא היו מיושבים בצפיפות, כמו המזרח התיכון, אפריקה וצפון אפריקה. אלא שהכל השתנה עם צמחיתן של מדינות לאום ופיתוח המנגנון השלטוני המוכר בשם "ביורוקרטיה".
המפות אינן בנמצא
בתקופת המנדט הבריטי, השלטון ביצע סקר אדמות בפלסטינה בעיקר לשם גביית מיסים ויצירת מערכת מוסדרת לרישום קרקעות והזכויות בהן. על-פי ד"ר דב גביש, שכתב את המחקר המקיף היחיד בנושא זה, "סקר של פלסטינה", 1948-1920 (2005), מפות צוירו בהתבסס על טענות בעל-פה, ובמקומות שבהם נמצאו תושבים מקומיים, בדרך כלל של "מוכתרים" ושייח'ים, ולא בהתבסס על מסמכים או רישום קרקעים.
על סמך על תצלומי אוויר וראיות על עיבוד קרקעות, חולקו כפרים שרירותית לגושים בגודל של כ-600 דונם. הגושים חולקו לחלקות, ואלו נמסרו לחקלאים מקומיים. מפות פיסקליות אלו הן ברמת אי-דיוק גבוהה, אך למרות זאת הפכו בסיס לממשל הבריטי לגביית מיסים. הן לא שיקפו אז, וגם לא היום, את מצב הבעלות על הקרקעות.
כפי שגביש מציין בספרו, תהליך הרישום נעדר תהליכים חוקיים לקביעת בעלות אמיתית. לחוקרי השטח היו מעט, אם בכלל, כישורים וידע מקצועיים. הסוקרים סימנו גבולות בהתבסס על שיטות לא מדויקות (כמו סימונים גיאוגרפיים מטושטשים( ונאלצו להפסיק את עבודתם בעקבות אלימות מצד ערבים.
את המפות שהיו בידי הממשל הטורקי והירדני לא ניתן להשיג, ומפות רבות שהוחזקו על-ידי הבריטים בתקופת המנדט הושמדו בלי משים. לקביעת שימוש בקרקע, גם המנהל האזרחי (הצבאי) הישראלי משתמש בתצלומי אוויר, ובסקרי קרקע לאו-דווקא מדויקים שלא תמיד ניתן לסמוך עליהם.
למרות זאת, מפות ומסמכים בעייתיים אלה משמשים לגיבוי הטענות הערביות ולהאשמת יהודים בגזל "אדמות פלשתיניות פרטיות". למרות שאפשר היה לרשום אדמות בבעלות פרטית - במרבית המקרים הדבר לא נעשה, ונראה שיש לכך סיבה.
הבעלות במרבית האדמות הקרויות "אדמות פרטיות פלשתיניות", ובחלק מהאדמות הרשומות - מבוססת על הכרה בדיעבד בפלישה לאדמות כפעולה המקנה בעלות. אדמות הוכרו כאילו הן ב"בעלות פרטית", כשהאמת היא שהן הוחכרו או שבפשוט עובדו ללא זכות בעלות. חלק מהאדמות הרשומות על שם אנשים פרטיים בתקופת המנדט היו אדמות "מירי", שהבעלות בהן נשארת בידי המדינה. המדינה אומנם יכולה להחכירן, אך כל עוד הבעלות על אדמות "מירי" המוחכרות לא הועברה לבעלות פרטית, היא נשארה בידי המדינה. החכירה היא רק בתנאי שנעשה בהן שימוש. אם הקרקע לא הייתה בשימוש במשך עשר שנים, היא אמורה לחזור לידי המדינה.
לפיכך, ההתנחלויות שנטען לגביהן כי הן "בלתי חוקיות", הן ברובן המכריע, אם לא כולן, ממוקמות על קרקעות "מירי" שהן בבעלות המדינה. אדמות אלו לא עובדו על-ידי ערבים במשך יותר מעשר שנים, ולכן זכויות השימוש של ערבים בהן, אם היו, פקעו, והן חוזרות למדינה.
יתר על כן, עד לאחרונה, ערבים לא טענו לבעלות על אדמות שעליהן בנויות מרבית ההתנחלויות, כיוון שמדובר באדמה שאינה ניתנת לעיבוד חקלאי. מה השתנה? ארגונים חוץ פרלמנטריים עם אנג'נדה אנטי-מתנחלית, החלו לנצל את הזירה המשפטית למאבק הפוליטי, תוך שימוש בטענות שהאדמות שייכות לערבים על סמך בעלות אישית, או באופן קולקטיבי על סמך שמועות, מפות ומסמכים הסובלים מאי-דיוקים גדולים ולפעמים אפילו מזוייפים.
טענות בדבר בעלות פרטית המועלות על-ידי עמותות שמאל וערבים, למרות שהן נתמכות על-ידי ממשלות ישראל ומערכת המשפט שהן בעלות שיקולים פוליטיים, כולל הפרקליטות והמנהל האזרחי - אינן בהכרח טענות אמת. טענות אלו מתקבלות כנכונות על-ידי בית המשפט העליון, מבלי לבררן, היות שבג"ץ אינו משמש ערכאה לבירורן. רק ערכאות משפט נמוכות יותר מוסמכות לבחון ולאמת את תקפותן של טענות אלה. ואין זה מפליא כי אותם ערבים הטוענים לבעלות בבג"ץ, אינם ששים לברר טענות אלה בפני הערכאות המוסמכות. מכאן הבלבול הגדול מה אכן מהווה "אדמה פלשתינית פרטית".
האשמת יהודים ישראלים ב"גזל אדמות פלשתיניות פרטיות", וגינוי של "התנחלויות" או "מאחזים" כאלה כ"בלתי חוקיים" , ו"נוגדים את החוק הבינלאומי", וסיסמאות על "כיבוש" - הן כולן כלי נשק חזקים במלחמה על התודעה, ליצירת דמוניזציה ודה-לגיטימציה של ישראל.
האשמות אלו הפכו למובנות מאליהן בשיח הציבורי ומתקבלות כאקסיומה שאין עליה עוררין, הן משמשות כהצדקה לטרור ערבי ("התנגדות לכיבוש"), ומקעקעות את זכות הקיום המוסרית של ישראל. האשמות בלתי מבוססות אלה רק מוסיפות שמן למדורת התעמולה האנטישמיות נגד ישראל. מי צריך אותן?
