האביב שהכזיב

שר ההיסטוריה יגדיר ודאי את 2011 כשנת ההפתעות הגדולות במזרח התיכון. לא הספקנו לעכל התפתחות אחת, ומיד נחתה עלינו התפתחות מפתיעה חדשה. התוניסאים היו הראשונים שנשאו את נס המרד נגד השררה, בעקבות מעשהו הנואש של המובטל הצעיר מחמד בועזיזי שהצית את עצמו ב-17 בדצמבר 2010. תוך זמן קצר הצטרפו אליהם הלובים, התימנים, המצרים וגם הסורים. העמים הערביים שברו את מחסום הפחד, יצאו לכיכרות הערים והפתיעו בהתקוממויות המוניות נגד מנהיגיהם העריצים. ההתקוממויות חשפו הבדלים עמוקים בתכונותיהם של העמים הערביים, באופיים של שליטיהם ובהתנהגות צבאותיהם. היו צבאות שנהגו באכזריות נפשעת בבני עמם, כמו בלוב, תימן וסוריה, והיו צבאות שגילו אמפתיה למפגינים, כמו בתוניסיה ובמצרים. במצרים "אום אל דוניה" (אֵם העולם, כינוי למצרים) התבשרנו בינואר על בוא "האביב הערבי". רבים התעודדו אז וסברו כי הנה סוף סוף געגועיה של האומה הערבית לרפורמות מתממשים. המתקוממים זעקו "חופש לפני כיכר הלחם", שאף הוא היה חסר להם, והצבא המצרי הפתיע בהצטרפותו אליהם. במקום לדכא אותם, הניחו החיילים פרחים בקני הרובים ובלועות התותחים, וקראו "העם והצבא, יד אחת". החיילים הושיבו ילדות וילדים על כיפות הטנקים שהובאו לערים כדי לדכא את המתקוממים, ושרו יחד עם המפגינים את שירו הפופולרי של מוחמד עבד אל והאב "אני אוהב את חיי החופש".

שילוב של אמונה ותזונה

תוך זמן קצר נפלו המשטרים בתוניסיה ובלוב, ובמצרים הודח חוסני מובארק והועמד למשפט כאחד העם, להפתעת כל מי שהכיר את השליט הכל יכול. המתקוממים לא הסתפקו בכך ושוב יצאו לרחובות. הפעם התפרצו לשגרירות ישראל הממוקמת בקומה ה-16 בבנין מגורים, והכריחו את השליטים הצבאיים לערוך בפעם הראשונה במצרים בחירות כלליות חופשיות. אולם למגינת לב המתקוממים, תוצאות הבחירות היו "חורף איסלאמי": רוב הבוחרים הצביעו בעד האיסלאמיסטים - מפלגת "הצדק והחירות" של "האחים המוסלמים" זכתה ב-47 אחוזים, מפלגת "א-נור" של התנועה הסלפית זכתה ב-25 אחוזים, ואילו המפלגות הליברליות "אלוופד" ו"הגוש המצרי" זכו כל אחת בכ-10 אחוזים מן הקולות. וכך, צעירי הגוש הליברלי-חילוני שיזמו והובילו את התקוממות, יצאו מהבחירות ורבע תאוותם בידם. נצחונם של הגורמים האיסלאמיים בבחירות בתוניסיה ובמצרים והשתלטותם בלוב באו הודות להשפעתם שהלכה וגדלה תחת שלטון העריצות. ביקור במדינות הערביות ממחיש את ההשפעה הגדולה של האיסלאם על בני העם. בשעת תפילת הצהרים של ימי ששי, מדהים לראות את ההמונים - ובהם פקידים, עובדי חנויות ומוסכים, וצעירים רבים - מפסיקים את עיסוקיהם ואצים להתפלל בחוצות העיר. ההשפעה האיסלאמית התרחבה גם הודות לפעילותן של המפלגות האיסלאמיות בחלוקת מזון לנצרכים. השילוב של אמונה ותזונה הביא אפוא לניצחונם בבחירות של הגורמים האיסלאמיסטים. הגורם להתקוממויות במדינות ערב היה ללא ספק האינטלקטואלים הערביים, כאשר הבולט שבהם הוא המשורר ניזאר קבאני. הסופרים, ובעיקר המשוררים, זרעו במשך שנים, בתוך מדינותיהם ובעיקר מחוצה להן, את ניצניה של "רעידת האדמה" הנוכחית. כתיבתם הביקורתית על דיכויין של חירות המחשבה וחופש הביטוי, שממנה ומהשפעתה התעלמו השליטים, זכתה במיוחד בשנים האחרונות לתפוצה מודרנית באינטרנט וברשתות החברתיות, והיא שהכינה את הקרקע להתפרצות ההמונים. בין השאר התרעמו המשוררים על השליטים המשתמשים ב"פלשתין" כתירוץ לשליטתם ללא מיצרים בעמיהם. קבאני גם טען במשך שנים, כי העמים הערביים הם נעדרי הנהגה, "אילי ההון מנצלים אותם, דיקטטורים מנהיגים אותם וקולונל הולך על גופותיהם כרותות הראש". הוא בא חשבון עם המנהיגים השולטים בגורלות עמיהם ומדכאים את חירותם. קבאני חשף באזמל מנתחים את תחלואיה של החברה הערבית ויצא כנגד הבערות, האמונה בדעות קדומות ובפטאליזם. לאחרונה, ציינו פרשנים את השפעת שירתו של קבאני על המתחולל בעולם הערבי. המשורר הירדני איברהים סעיד (במאמר ב"אלקודס אל ערבי" (20.12.11)) כתב כי לשירתו של נזאר קבאני השפעה רבה על ההתקוממויות בעולם הערבי. גם הוגה הדעות אדוניס (שם העט של עלי אחמד סעיד) קרא למתקוממים (במאמר מה-3.3.2011) בראש ובראשונה לדרוש את ביטול הפיקוח על המחשבה והחיים. החופש, אם כן, הוא בעיניו העיקר לכל בני האנוש.

ההיסטוריה אנסה את המאבק

לאחרונה ציינו בכיכר א-תחריר בקהיר שנה להתקוממות ה-25 בינואר 2011. הצעירים שהביאו לסילוקו של מובארק לאחר שלושים שנות שלטון, ושאפו לדמוקרטיזציה, נותרו מתוסכלים. הבחירות חשפו את נחיתותם המספרית, והם חשים כי סיכוייהם לקבוע את סדר היום במצרים - קלושים. לפיכך יש להניח כי הם ימשיכו להביע את תסכולם. למגינת לבם, יש לשער שחוסר הוודאות יגבר כאשר לנוכח המציאות החדשה תפחת מרכזיותה המדינית והתרבותית של מצרים. אין זה מפליא אפוא כי האינטלקטואלים הערביים שייחלו ל"אביב ערבי" שיביא עמו רפורמות חברתית ותרבותיות לעמיהם, מביטים בדאבון לב על המתחולל בימים אלה במדינות ערב נוכח עלייתם של גורמים ריאקציוניים, שפגעו במשאלות הלב של נושאי לפיד-המהפכה. אחד מהם הוא המשורר עבד אל קאדר אל ג'נאבי - שנולד בבגדד ב-1944 ומאז 1972 חי בפריס, ומוציא לאור של ביטאון סוריאליסטי ערבי - המביע בשיר (שפורסם ב"אל חיאת" הלונדוני ב-22.1.2012) אכזבה עמוקה מן ה"אביב הערבי" שקיבל מכת קור והפך ל"חורף איסלאמי": שיר - ולבסוף היה שקט: לך מאתנו, הוי המשורר הנח לחרוזיך להנעים בעידן אחר, לא בעידננו נצנץ באש הנכבית במעין, נעל דלתך ותתבודד עם מילים ומילים, התעוררות העולם תאיר את הדרך. האביב המיוחל לקה במכת קור רוחותיו נובעות מריאה חולנית. לא נשחט עתה דבר בניקיון, אלא בריקבון. המובן הוא כמים, אין לו צורה אלא כאשר מטרידה אותו אבן חולפת. תכונות אינן משתנות למלים מתכחשות דור בעקבות דור, אין שמות חדשים לכל שם עורק, שממנו פולט את הפטפוטים, כצפרדע. אין חיבור בין המחשבות המחשבה חיה בצל, כמזל הביש, אורגת מסביבה אשליות, פותרת את דילמת שיקספיר: להיות או לא להיות. לא תהיה! ראשית החיים מות וסופם, דבר אחר - סרטים לבנים. השכל - ירח הנמס כנר, שורף את הקטורת במרתף, כאשר החשיכה נרדמת במיטה. ראשך קן רך. הוי אדון המוות, מישהו מצלצל בדלת חורש את האדמה בשכונה הרותחת בוכה על העלה, הניצן והפרח מתגעגע לדברים נשגבים. הנה הליל, רץ ערום ועיניו מתגלגלות בהמתנה לגשם. אין מנוס, אלא להימלט למימי השמים. ההיסטוריה אנסה את מלחמתנו. עינינו הפוזלות התמקדו באידיאל. רואים מאחורינו רק גלים המטים אוזן אטומה, למה שאנו ראויים להיות. המזרח התיכון אם כן אינו מקום לנאיבים ולמביעי משאלות לב. במדינות הערביות שהקימו באופן מלאכותי ושרירותי מעצמות המערב במחצית הראשונה של המאה ה-20, טרם התגבשו עמים הומוגניים. בימים אלה נאבקים העמים ביתר שאת על צביונם. כל עוד שלטו בהם עריצים אבסולוטיים, התנהלו לכאורה המדינות על מי מנוחות. אך כאמור, כאשר הותר הרסן, עלו הגורמים האיסלאמיסטים שהשפעתם רבה, תפסו את השלטון בתוניס ובלוב, ואנו צפויים להתרחשותן של תופעות דומות גם בתימן ובמצרים, ויש להניח שגם בסוריה. לפיכך, עלינו לפקוח את העיניים מצד אחד, ולהימנע מהתייחסות רשמית לאירועים במדינות ערב מצד שני. שכן התייחסותנו תנוצל על-ידי הגורמים העוינים להסטת תשומת הלב מבעיותיהם הפנימיות הקשות לכיוונה של ישראל - שנואת נפשם. במקביל, עלינו לנסות לאתר גורמים מתונים במטרה לשמור יחד איתם על יציבות גיאופוליטית אזורית.