איך שאני לא מסתכלת על המסע האחרון שלי לפולין אני מתרגשת. אולי זה עצוב להתרגש ממסע לארץ שביסודה היא ארץ אנטישמית ועוד מתקיימים בה גילויים אנטישמיים. אפילו אם יהפכו אותי וירצו להוציא ממני את כל מה שהטמנתי בתוכי במהלך הטיול האחרון למחוזות הילדות של אבי ומשפחתו, אשמור תמיד משהו בתוכי. היה מוזר עבורי לשוב לפולין, שהרי רק לפני כחצי שנה ביקרתי שם את בני משפחתי לכבוד טקס דתי שנערך שם.
כל ביקור בארץ אותה מכנה אבי "בית קברות ענקי"- מותיר בי חוויות חדשות. הביקור האחרון בנוי על נדבכי הביקורים הקודמים. אני חשה שאני צומחת בפולין. כן, כמה עצוב לי לצמוח שם. כל מפגש עם המקום מעלה בי תהיות שמחשבות על העבר ועל ההווה ועל העתיד. זהו אושר עצוב, טבול בגעגועים לעולם שחרב. אני מודה: פולין היא חלק מזהותי.