מדינת ישראל, שהיא עצמה מדינת מהגרים, מוצפת כרגע בלמעלה משמונים אלף מהגרים בלתי חוקיים. חלקם הקטן פליטים, אך רובם הגיעו לכאן בגלל המצב הקשה בו נתונה מולדתם סודן: רעב, מלחמות בין שבטים ובין דתות, כשעבורם - ישראל משולה לאמריקה. מקור מצוין להשתכר בעבודתם, ולשרוד. אך גם לו היו כולם באמת פליטים בלבד, לא יעלה על הדעת שמדינה כה זעירה כמו ישראל, שהיא עצמה נתונה למוראות מלחמה בלתי פוסקים מאז שהחלו יהודים לחזור ולהתיישב במולדתם, שהיא תהווה מקלט לכל מסכני העולם. "עניי עירך - קודמים".
כשראש הממשלה המנוח מנחם בגין ציוה להציל את פליטי וויאטנאם ולהביאם לארץ, היה זה צעד נכון, מוסרי ואנושי. אך אז היו אלה רק כמה עשרות. לא עשרות אלפים שמגיעים לכאן ושמספרם מתעצם, של סודאנים ואריתראים, שלאט לאט משנים את המירקם החברתי של אזרחי ישראל. אך לא רק. אזורים שלמים בתל אביב, באילת ובעוד ערים, הופכים לגיטאות שחורים. וכמו שבמונולוג הפתיחה בהצגה מספר ראש העיר אילת (והכל דוקומנטרי) על שכונות באילת בהן מתגוללים השוהים הבלתי חוקיים שיכורים, ומבצעים עבירות שונות - כך עולה התמונה ומתבהרת לכל, גם למי שלא היה מצוי בפרטים אלה.
שמונת השחקנים הצעירים והמוכשרים להפליא, מעלים במונולוגים או בדיאלוגים פיסות חיים אמיתיות מסיפורי הפליטים, כפי שהם מכונים בהצגה. הסצינות נוגעות מאד ללב. ילדים נקרעים מהוריהם, אנשים באפריקה מושלכים לבתי סוהר, ואם הם מצליחים לברוח - חוטפים אותם סוחרים ממולחים, (כמו בימי סחר העבדים הכושים לפני מאות שנים מאפריקה לאמריקה), ודורשים ומקבלים סך של6000 דולר עבור שחרורם.
לאחר תלאות רבות וחיים כמו בכלא, במיסתור מציידי הגולגלות, הם מגיעים לישראל כדי לשלם את חובם - מתוך העבודה כאן.. וכאן - אין חיילים שמאיימים עליהם במוות ביריה אם יפסעו צעד אחד מעבר לגבול לתוך ישראל - כמו שקורה בארה"ב בגבול עם מקסיקו. כאן מספקים להם מזון ומלבוש חינם, והכי חשוב - הם משובצים לעבודות נקיון בהרבה מסעדות, מועדוני ספורט, באחזקת נקיון בנינים, ובמיוחד ברבים מבתי המלון באילת. נסו לבקש משהו מחדרנית באילת - היא לא תבין מילה. דברו לקיר.
חוויה של הצגה
לאה גלפנשטיין הג'ינג'ית המקסימה כילדה בת 12, נעמה ארמון כאמה, וגם שחר רז בתפקידים שונים - מופיעים כולם גם בהצגת "ביקור הגברת הזקנה" בהבימה. אלינור פלקסמן מפליאה בקול הזמיר שלה, עודד אהרליך, יובל שלומוביץ והראל מורד - מצויינים גם הם, מעוררים רטט בלב הצופים, וכולם כאחד מרגשים את הקהל, ומעניקים לו חוויה של הצגה, חרף הדוקומנטציה. קטע הסיום של המחזה, בו כל שחקן מציג את עצמו ומספר בשני משפטים על-רקע משפחתו, שתמיד קשור להיותם נכדי פליטים - סצינה זו הכי נוגעת ללב ומרגשת, ומחברת בין סיפורי השב"חים לסיפורם האישי של השחקנים, שהוא סיפורה של מדינת ישראל.
עבודת הקבוצה מתוקתקת נפלא בידי הבימאי שי פיטובסקי, התפאורה של כנרת טופז מרשימה, ומנצלת היטב את האולם המשופץ "הבימרתף/ברטונוב" כהלכה. המוזיקה של הילית רוזנטל תורמת גם היא, והתאורה של זיו וולושין המופלא עושה את הצפיה לתענוג. מלבד שני קטעים בהם ההגזמה בתנועה התזזיתית של כל חברי הקבוצה עושה קצת סחרחורת, הרי כל היתר מושלם ומעולה. עד כדי כך, שמעלה את הרצון לשוב ולראות את ההצגה. הצגה היא חלק מפרויקט בינלאומי של שיתוף פעולה עם תיאטרוני אירופה, במסגרתו תעלינה השבוע הצגות תיאטרונים אלה בישראל.
בנין "הבימה" המחודש הוא תענוג לצופים, הכל בו יותר יפה, יותר ידידותי למשתמש, ומהודר בטוב טעמו ובצניעותו. נקווה שכעת, החזרה הביתה, תגרום ל"לאומי" לחזור ולתפוס את מקומו הראוי לאחר הטלטולים שעבר בחמש שנות השיפוץ של בנינו.
