הבימאי אמיר וולף המחיז את תרגומו המושחז והשנון של דניאל אפרת את המחזה "i love u לנצח – אבל...” מאת ג'ו דיפייטרו ועשה ממנו חוויה מענגת של ממש. הוא מצליח, בעזרת ארבעת השחקנים המעולים, להעלות קטעי חיים שמדגדגים לכולם ומעלים צחוק על השפתיים ואמפטיה בלב למתרחש. טלי אורן, קומיקאית מחוננת, וגלעד קלטר, כשרון משחק מולד עם קול נהדר, הם זוג אחד; ויובל ינאי הרבגוני, שמפתיע בכל קטע מחדש, ונטע שפיגלמן (שהפליאה ב"יאקיש ופופצ'ה") הם זוג שני, שמדגימים את כל השלבים בחיי האהבה של זוג בן-ימינו. חוויה - גם במימדי "כיס" אם אמרנו מחזמר – זוהי דוגמה מצוינת כיצד ניתן להעניק חוויה שהיא גם תיאטרלית וגם מוסיקלית, מבלי להזדקק ללהקה גדולה של רקדנים וזמרים הגודשים במת ענק. גם במימדי ה"כיס" שלה, ההצגה כה נוגעת בכל צופה, והעיצוב של תנועותיהם והבעותיהם העשירות כה מרשים, שאתה יוצא מההצגה, לאחר הסקירה הממצה על מהות האהבה וגלגוליה, מבסוט ורווי רוחנית. מה שאומר שהכמות אינה קובעת – אלא האיכות. נגינת הפסנתרן המחונן, הווירטואוז גיורא ליננברג, כשלצידו על הבמה הכנר בוריס פורטנוי, מעניקה לצלילי המוזיקה שהם מפיקים אווירה ונופך נוסף למתרחש על הבמה. את המוזיקה לשירים שכתב ג'ימי רוברטס, מבצעים הארבעה, כל אחד בקטעי סולו משלו, בקולות צלולים ויפים, עם הייחודיות של כל אחד במשחקו ובאופי תפקידו, כך שאין רגע דל על הבימה. עיצוב התלבושות המתאים של אופיר חזן ולירון בליט מעניק את הטאץ' הנכון, ולתיאטרון גשר זהו עוד ניצחון ברשימת הצלחותיו, גם אם אין זה מחזה של צ'כוב או שייקספיר. תענוג של הצגה, במיוחד בימים טרופים אלה, בהם הרוחות סוערות מכל הכיוונים ומכל מיני סיבות – לשבת באולם נגה ולצפות בחמד של הצגה כזו, ובביצוע כה מלוטש ומרתק – זה כיף שמגיע לכל אחד.