פתגם ערבי מוכר וידוע טוען, כי "החיפזון מהשטן". כלומר: עדיף לעשות את הדברים בנחת תוך מחשבה מוקדמת, ולא בהתפרצות ספונטנית העלולה לגרום לתקלות או לתוצאות שאינן רצויות. ואמנם, "שוואייה שוואייה" הוא אחד הביטויים השגורים בערבית. האם תמיד כלל זה נכון? האם אין מעלה במהירות או אפילו בחיפזון?
החיפזון בתורה מוזכר בהקשר של יציאת מצרים: "וככה תאכלו אותו: מתניכם חגורים, נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם, ואכלתם אותו בחיפזון, פסח הוא לה'". מדוע היה צורך להיחפז כל-כך? הרי לפחות לפי הפשט, בני ישראל לא יצאו ממצרים בלילה אלא "בעצם היום הזה" - כלומר בצוהרי היום (כדברי הרמב"ן "כי לא יצאו בלילה... אלא שנתן להם רשות לצאת והיו בני חורין, אבל בעצם היום ההוא יצאו מכל גבול מצרים"). משמעות הדבר, שהיה להם מספיק זמן לסיים את אכילת קורבן הפסח ולהתארגן ליציאה, ואם כן - מדוע החיפזון? למה לאכול עם מתניים חגורים, נעליים על הרגליים ועם המקלות ביד?
חיפזון בכניסה לעבודת ה'
דומה, כי יש מצב בו החיפזון והספונטאניות הם מעלה שבכוחה להשפיע על מהלך חייו של האדם. במיוחד נכון הדבר כאשר ניצב האדם על פרשת דרכים, ומתלבט בין חלופות שונות היכולות לשנות את חייו. כולנו מגיעים מדי פעם לשלב בו אנו נדרשים להכריע בין השגרה והביטחון שהיא טומנת בחוּבָּה, לשינוי שאמנם נושא בחובו הבטחה גדולה, אך גם פחדים, חוסר-ודאות וכו'.
ר' צדוק הכהן מלובלין, בראשית ספרו "צדקת הצדיק", מתאר מצב זה של שינוי בקשר של האדם הנדרש לעזוב את חייו הקודמים ולהיכנס לעול עבודת ה': "ראשית כניסת האדם לעבודת ה' צריך להיות בחיפזון, כמו שמצינו בפסח מצרים שהיה נאכל בחיפזון ולא פסח דורות. מפני שההתחלה לנתק עצמו מכל תאוות עולם הזה שהוא מקושר בהם, צריך לשמור הרגע שמתעורר בו רצון ה' ולחפוז על אותו רגע למהר לצאת מהם אולי יוכל. ואחר כך שוב ילך במתינות ולאט כדין פסח דורות".
כל ההתחלות הן קשות, בפרט אלו המנתקות את האדם מן העבר ומעבירות אותו לעולם אחר, עולם של אחריות, התחייבות וקבלה עצמית. האנרגיה והמאמץ הרבים ביותר בכל תנועה הם בהתחלה - כאשר החפץ מתחיל לזוז. ההילוך הראשון בכלי רכב הוא החזק ביותר, והוא גם זה שדורש את מירב האנרגיה. ההילוך החמישי, לעומת זאת, הוא החסכוני ביותר. הוא מאפשר שיוט במהירות קבועה ולכן דורש הרבה פחות אנרגיה.
שינוי דורש חיפזון, מהירות החלטה. דווקא ההתלבטות וההתמהמהות הן אלו העלולות להשאיר את האדם במקומו ולגרום לו להפסיד את הרכבת המובילה למחוזות העתיד. הדבר מוכר מאוד לכל מי שמעורב בעולם העסקים, שבו פעמים רבות הסיכוי נושק לסיכון. פעמים רבות, ההתמהמהות היא זו שתוקעת. מי שמצליח לקחת את הסיכון ולהתגבר מעל לחששות העתיד (כמובן בצורה מחושבת), מצליח גם לפרוץ קדימה. ההתלבטות הארוכה מדי, ברוב המקרים "מקררת" את האדם מההתלהבות הראשונית.
אמירה חד-משמעית: אנחנו יוצאים
"פספוס" שכזה מתואר בשיר השירים, שגם אותו אנו קוראים בפסח. אחרי ימים של חיפושים ולילות עם נדודי שינה וכמיהה לאיחוד, דופק הדוד על דלתה של הרעיה. היא שומעת את הדפיקות: "קול דודי דופק: פתחי לי אחותי רעייתי יונתי תמתי". אולם במקום להיחפז, במקום למהר, היא מתמהמהת, מתלבטת ומשתהה: "פשטתי את כותנתי, איככה אלבשנה? רחצתי את רגלַי, איככה אטנפם?" כאשר היא מתעשתת ומחליטה בסופו של דבר לפתוח, היא מגלה כי הפגישה הוחמצה: "פתחתי אני לדודי ודודי חמק עבר, נפשי יצאה בדברו, ביקשתיהו ולא מצאתיהו, קראתיו ולא ענני".
בני ישראל במצרים היו על פרשת דרכים, על-פי תהום של קבלת החלטה. חז"ל יודעים לספר לנו, על כך ש-80% מבני ישראל העדיפו בכלל להישאר במצרים והם מתו במכת החושך. רק לחמישית מכל העם היו האומץ והעוז לקבל החלטה על שינוי והליכה בדרך חדשה; רובם העדיפו את המוכר והבטוח. במצב זה נדרשת החלטה חפוזה על שינוי, ברגעים אלו נדרשת תודעה של חיפזון, של קבלת החלטות מהירה, של אמירה חד-משמעית: אנחנו במצרים לא נשארים, אנחנו יוצאים לחופשי.
בזכות דור יוצאי מצרים אשר קיבל את ההחלטה הנכונה והחפוזה, אנו יכולים ליהנות בליל הסדר ממתינות ורגיעה. אנו יכולים להסב לשולחן כבני חורין. אולם כל אחד ואחד מאיתנו עשוי למצוא את עצמו במהלך חייו ביציאת מצרים פרטית משלו, במצבים בהם נדרשת החלטה חפוזה, החלטה אשר בכוחה לשנות את מציאות חייו, ולהפכם ממציאות של בית-עבדים למציאות של בני-חורין.
