סלבה מלצב, בימאי ותיק ומנוסה, שניהל את תיאטרון גשר בשנותיו הראשונות, ומלמד ב"בית צבי" שנים רבות, מעמיד כאן הצגה, שאי-אפשר להיות אדיש אליה. סוף סוף הצגה בלי פוליטיקה עכשווית, בלי להיות קונטרוברסלית. רק ההחיאה של פרק בעברנו, זכרון היסטורי נוסטלגי, שמחייה תקופה שהייתה ואיננה. את תקופת הילדות-נעורים של ילדי שנות החמישים במאה העשרים. הילדים של העשור הראשון למדינה. תקופת הגעת העולים החדשים על כל בעיותיה. על ההתנדבות בנוער והשתתפותם בתנועות הנוער החלוציות. ובתוך כל זה מפעפעת השנאה לשונה, לילד הדחוי, ההתעללות בו, והקהל חש את התחושה עמוק בתוכו, עם המון אמפטיה לנער שנשאר כמה שנים בכמה כיתות, וכעת הוא בזוי, אומלל ובודד. דניאל צ'רניש, השחקן המשובח ביותר של תיאטרון גשר, פשוט נפלא. צניעותו האמיתית מתמזגת היטב עם דמות הנער פסח, ואת כל קללות והשפלות הילדים הוא מעביר מעל לראשו, וכך שורד בבדידות מזהירה. רק ילדה אחת, נעמי, רות רסיוק יפת הקול וברוכת הכשרון, מגנה עליו ומצדדת בו, ובהמשך מתאהבת בו והוא בה. התפנית מתרחשת בבת אחת, כשפסח מנצח במאבק נגד אלי, מנהיג הכתה הגבוה וחביב כולם (מיכאל גמליאל, שהפליא במשחקו כ"אידיוט" במחזהו של דוסטוייבסקי). באותו רגע, היחס של החברים משתנה כלפיו. פסח משתלב במצב, ומתנהג כאילו הוא השתנה, על-פי המתכונת של כולם, אך בתוכו - דבר לא השתנה. מה שמוליך אותו לצעד שבו יסיים את חייו כחייל במלחמת סיני 1956. אבל המחזה מתרחש ב-1954. המצב במדינה היולי, הכל משתנה ומתפתח. היופי שבהצגה, אותה ביים סלבה מלצב בעזרתו של גור קורן המוכשר, מצוייר בצבעים חמים, בתפאורה מעוצבת להפליא שעיצב מיכאל קרמנקו עם רעיונו של מלצב, וחושף תקופה שהצעירים של היום חפים מכל ידע עליה. השחקן שמשחק את המורה בגימנסיה, מצוין. התנהלות הכיתה, המורה, היחסים, הכבוד למורה, ושימושו בכוח שבידו בצורה שהיום לא הייתה עוברת לסדר היום - ממש נוקבת. כך גם גור קורן, שממלא את תפקיד המדריך הקשוח במחנה הנוער עם כל האינטונציות המוכרות למי ששירת בצבא - פשוט נהדר. כמו גם חן נוכר כ-אריק, וזוהר גלבוע כ-רובי - דמויות מגוונות עם איפיון שונה לכל אחד, ועם החן שלו. וכן הבנות ג'ניה סנופ כעמליה וקארין סרויה כרחל, נעימות וחביבות. סצינת המקלחת בעירום של הבנים גרמה לנערות שישבו מאחורי להשתנק. התלבושות האותנטיות של יהודית אהרון והמוזיקה ששזר מיכה בלכרוביץ' הותיק והמצוין - מעניקות את הטאצ' הריאליסטי לתקופה, כשהמוזיקה ממש נכנסת לך ללב. הסצינה האחרונה מרגשת בהצגה עד דמעות. לרוץ, לא להחמיץ חוויה ישראלית כה חזקה ומרגשת, שעימה תיאטרון גשר כבר לא תיאטרון עולים - אלא ישראלי ממש.