סא"ל שלום אייזנר, סגן מפקד חטיבת הבקעה, שצולם בעדשת מצלמה פלשתינית שהוצבה במעין מארב תקשורתי, עשה שני מעשים שלא ייעשו. האחד: הוא נלכד בעין המצלמה כשהוא מכה אזרח שבא להפגין כנגד הכיבוש הישראלי ובעד הקמת מדינה פלשתינית. השני: הוא לא הפנים את העובדה שהייתה חייבת להיות ברורה מתוך ניסיון העבר הצה"לי והיא שיש מי שדואג לצלם אותו בעת מעשה. על שתי השגיאות החמורות האלה מגיע עונש לסא"ל אייזנר.
אבל עונש מגיע גם לתקשורת הישראלית שהעצימה כמעט עד בלי גבול את האירוע וחזרה ושידרה אותו, בכל ערוצי הטלוויזיה, עשרות פעמים, כאילו יש חידוש מיוחד בפרשת המכות האלה אחרי שכבר צפינו בהן די והותר.החט השני של התקשורת התרחש בשעה שעיתונאים שאמורים לחפש את האמת לא עשו את מלאכתם המקצועית בדרך הולמת. כתבי הטלוויזיה נשלחו אומנם לראיין את המפגין הפגוע ושאלו אותו אם עשה משהו שעורר את חמתו של סא"ל אייזנר, אבל איש מבין המראיינים לא שאל את השאלות המקצועיות הדרושות כדי לרדת לחקר האמת. למשל: איזה ארגון "שוחר שלום" מימן את טיסתו לישראל, את שהותו כאן, מי שילם בעבור מזונו, ומה הייתה מטרת ביקורו האמיתית - האם בא רק כדי להביע את דעתו נגד ישראל, או האם התכוון לעורר פרובוקציה ולהציב מארב מצולם וערוך באורח חד-צדדי, כדי שיובאש ריחם של לוחמי ישראל.
התקשורת שגתה בעוד היבט: מי שצילם את הסרט וערך אותו באופן שיצא מהקשרו האמיתי דאג להעביר את המידע המצולם לכל כלי התקשורת הישראלים. התקשורת קפצה על המציאה כמוצאת שלל רב מבלי לבדוק מראש אם קיימת גירסה צה"לית מצולמת לאירוע ומבלי לנסות ולהשיג את תגובת המעורבים בפרשה מן הצד הצה"לי וגם - מבלי לברר מי הוא זה שהעביר את הסרט לערוצי הטלוויזיה השונים ומה הייתה מטרתו.
אבל בכל המשגים האלה לא די. עונש הולם מגיע גם למי ששולח לוחמים המיומנים בקרבות מגע לבצע פעולות שיטור באוכלוסיה אזרחית, במקום להפעיל כנגד מתפרעים אלימים ופרובוקטיביים כוחות משטרה או יחידות מאומנות של משמר הגבול.
על-פי תגובת הרמטכ"ל
בני גנץ שגינה את האירוע ש"אינו מתאים לערכים של צה"ל" ברור כי סא"ל אייזנר כבר הורשע עוד בטרם הסתיימה חקירת עובדות האירוע. וגם זו שגיאה. למרבה הצער נראה כי כל השגיאות האלה מצטרפות למסע של בית דין שדה המבקש לא רק להרשיע אלא גם לגזור את דינו של קצין צה"ל ישראלי שלא ניתנה לו הזדמנות הוגנת להציג כראוי את גרסתו.
תורת הענישה מלמדת אותנו כי עונש חייב להיות מידתי. אפילו בערב הסעודית האיסלאמית אין דין העונש על גניבה כדין העונש על רצח, למשל. את הגנב מענישים בקטיעת ידו ואילו את הרוצח מוציאים להורג בבחינת עין תחת עין. כך בערב הסעודית אבל לא כך בישראל. כאן מבקשים ממש "לחסל" את סא"ל אייזנר ואת הקריירה הצבאית שלו שכולה נרכשה במאבק רב שנים למען בטחונה של ישראל. ענישה חייבת להתאים לחומרת העבירה. והחומרה במקרה הנוכחי, בשעה שעדיין לא נתבררו כל העובדות, כולל העובדות הקשורות בפרובוקטור מארצות הצפון שפעל מרצונו החופשי בשליחות שונאי ישראל - איננה מצדיקה עונש לא מידתי חמור ובלתי ניתן לשינוי.
אם יסולק אייזנר משירות בצה"ל יוכלו הפרובוקטורים משמיצי ישראל לרשום על קת אקדחם, כמו במערב הפרוע, עוד חריץ של הצלחה כפולה: גם ייצא בעולם שם רע למי שקמים להגן על קיומה של ישראל וגם סא"ל קרבי ומנוסה לא יוכל לתרום עוד למען מדינתו.
אין מחלוקת שיש למצות את הבירור העובדתי ואולי אף להעניש את סא"ל אייזנר אבל לא יהיה זה ראוי להעניש אותו במידה החורגת מגבולות ההיגיון.
