על ההר הזה התרחש היום אסון כבד. כפי שאמר נשיאנו, איבדנו היום קצינה צעירה ומבטיחה, הילה בצלאלי זיכרונה לברכה, ואיבדנו חייל בהנדסה קרבית שליבו נדם. אנו שולחים את תנחומינו כאן למשפחות ואנחנו שולחים גם את איחולי ההחלמה, החלמה מהירה לפצועים.
מכובדי, נשיא המדינה
שמעון פרס, יושב-ראש הכנסת
ראובן ריבלין, נשיא בית המשפט העליון השופט גרוניס, שרים, חברי כנסת, יושב-ראש הנהלת יד ושם אבנר שלו, יושב-ראש מועצת יד ושם הרב ישראל לאו, הרב הראשי לישראל הרב
יונה מצגר, הרב הראשי לישראל, הראשון לציון, הרב שלמה עמאר. ראש עיריית ירושלים
ניר ברקת, אנשי סגל א' וזקן הסגל הדיפלומטי, שגריר קמרון בישראל. ניצולי שואה מהארץ ומן העולם, חסידי אומות העולם ומשפחותיהם. קציני וחיילי צה"ל, מפקדי ושוטרי משטרת ישראל, קהל נכבד.
אתמול בבוקר ביקרתי בבית אבות שבו מתגוררים ניצולי שואה. פגשתי שם את עידית יאפּוֹ, אישה מדהימה, היא בת 104, צלולה, חדה. עידית נמלטה מגרמניה זמן קצר אחרי שהיטלר עלה לשלטון ב-1934. פגשתי את אסתר נדיב, בת 89, אחת מתאומי מנגלה, במקרה הזה תאומות. עידית סיפרה לי בעיניים בורקות, תוך כדי שהיא קוראת ספר, ביוגרפיה של
גולדה מאיר, היא אמרה 'אני כל כך גאה, אני כל כך גאה להיות חלק מהמדינה שלנו, המדינה המתפתחת שלנו'. פגשתי שם את חנוך מנדלבאום, ניצול ברגן-בלזן, בן 89. זמן קצר אחרי שהוא הגיע לארץ, הוא עזר כנגר צעיר לבנות את השולחן שעליו חתם בן-גוריון על מגילת העצמאות. ממש משואה לתקומה. פגשתי גם את אלישבע להמן, ניצולת שואה בת 88 מהולנד, שהייתה מורה למוזיקה. שאלתי את אלישבע אם היא מוכנה להשמיע לנו קטע נגינה והיא נענתה ברצון, אפילו הייתי אומר בשקיקה. היא ניגנה. היא ניגנה "עם ישראל חי", ואנחנו כולנו שרנו יחד בהתרגשות גדולה. גבירותיי ורבותיי, עם ישראל חי.
אויבינו ניסו לקבור את העתיד היהודי, אבל עתידנו נולד מחדש בארץ אבותינו. כאן בנינו בסיס להתחלה חדשה של חופש ותקווה ויצירה. שנה אחרי שנה, עשור אחר עשור, יצקנו וביססנו את יסודות מדינתנו, ונמשיך לחזק מדי שנה את עמודי התווך של חיינו הלאומיים.
ביום הזה, היום שבו העם כולו מתכנס יחד כדי לזכור את מוראות השואה ואת ששת המיליונים מבני עמנו שנרצחו בה, עלינו לממש חובה עליונה. והחובה זו איננה רק לזכור את העבר, אלא גם ללמוד את לקחיו, והחשוב ביותר - ליישם לקחים אלה, וזאת כדי להמשיך ולהבטיח את עתיד עמנו.
זה כתוב פה מאחוריי, זוכרים את העבר, מבטיחים את העתיד, על-ידי יישום לקחי העבר. והדבר זה נכון במיוחד לדורנו שעומד שוב בפני הקריאה להשמיד את מדינת היהודים.
ידידיי, אני מקווה שיום אחד מדינת ישראל תחיה בשלום עם כל העמים וכל המדינות באזורנו. אני מקווה שיבוא יום שבו נלמד על הקריאות להשמדת ישראל בשיעורי ההיסטוריה בלבד ונפסיק לשמוע אותן בתקשורת היומיומית. אבל היום הזה טרם הגיע. כיום קורא ופועל המשטר האירני בגלוי ובנחרצות להשמדתנו. והוא פועל בקדחתנות לפתח נשק גרעיני כדי להשיג מטרה זו. עכשיו, אני יודע שישנם אלה שאינם אוהבים שאני אומר אמיתות לא נוחות מסוג זה. הם מעדיפים שלא נדבר על אירן גרעינית כאיום קיומי. הם טוענים שאמירה כזאת, גם אם היא נכונה, רק זורעת פחד ובהלה.
אני שואל, האם האנשים האלה איבדו כל אמון בעם ישראל? האם הם באמת חושבים שלעם הזה, שהתגבר על כל סכנה, אין מספיק כוחות כדי להתמודד עם סכנה חדשה זו? הרי מדינת ישראל התמודדה בהצלחה מול סכנת קִיוּמִיוּת כשהייתה לאין ערוך פחות חזקה ממה שהיא היום, ואני חייב להגיד שמנהיגיה לא היססו לומר לעם את האמת.
דוד בן-גוריון אמר לעם את האמת לגבי הסכנה הקיומית שעמדה בפנינו. הוא אמר את זה ב-1948, כשחמשת צִבְאוֹת-ערב ניסו להשמיד את מדינת ישראל שזה עתה נולדה. לוי אשכול אמר לעם את האמת ב-1967, כשעניבת החנק הלכה והתהדקה סביב צווארה של ישראל, ועמדנו לבד לגורלנו. וכשהעם שמע את האמת, האם הוא נתקף בבהלה, או שהוא התאחד כדי להדוף את הסכנה? האם הפחד שיתק אותנו, או שעשינו את מה שהיה נחוץ כדי להגן על עצמנו?
אני מאמין בעם ישראל, והאמונה שלי איננה אמונת סתם, היא מבוססת על ניסיון חיינו. אני מאמין בכוחו של עם ישראל להתמודד עם האמת. אני מאמין בכוחנו להגן על עצמנו מול מבקשי נפשנו. אנשים שמבטלים את האיום האירני כגחמה או כהגזמה לא למדו דבר מהשואה. אין זה חדש. תמיד היו אנשים בקרבנו שהעדיפו ללגלג על אלו שאומרים אמיתות לא נוחות, מאשר להתמודד עם האמת כפי שהיא. כך נהגו כלפי ז'בוטינסקי, כשהזהיר את יהודי פולין מפני השואה המתקרבת.
הנה מה שהוא אמר ב-1938 בוורשה: "מזה שלוש שנים אני פונה אליכם, יהודי פולין, בקריאה. אני מזהיר אתכם בלא הפוגה", כך אמר, "שהקטסטרופה מתקרבת. שערותיי הלבינו וזקנתי בשנים אלו, כי ליבי שותת דם על שאתם, אחים ואחיות יקרים, אינכם רואים את הר הגעש שיתחיל תכף לפלוט את אש ההשמדה. אני רואה מראה איום. הזמן קצר בו אפשר עוד להינצל. אני יודע: אינכם רואים, כי אתם טרודים ובהולים בדאגות היום-יום. האזינו לדבריי, למען השם. הזמן קצר".
הוגי דעות מובילים בקרב עמנו באותה העת זלזלו בדברים הללו של ז'בוטינסקי, ובמקום להקשיב לאזהרתו הם תקפו אותו. הנה מה שאמר עלי אז אחד הסופרים המוכשרים של עמנו: "מה שז'בוטינסקי עושה עתה בפולין עובר כל גבול. הודעתו מזיקה לציונות ולאינטרסים החיוניים של עמנו. אוי לאומה שאלה הם מנהיגיה".
אני יודע שישנם אנשים שמאמינים שאסור להזכיר את הרוע הייחודי של השואה כשמדברים על האיומים העכשוויים שעומדים בפני העם היהודי. הם טוענים שלעשות זאת משמעו לזלזל בשואה ולהעליב את קורבנותיה. אני שולל לחלוטין גישה זו. להפך, להירתע מלומר את האמת - שהיום כמו אז ישנם אלה שרוצים להשמיד מיליוני יהודים - זה זלזול בשואה, זה עלבון לקורבנותיה, זו התעלמות מלקחיה. לראש ממשלת ישראל לא רק מותר להעלות את זכר השמדת שליש מעמנו כשהוא מדבר על סכנות קיומיות לעמנו, זוהי חובתו.
יש קטע בלתי נשכח בסרט הדוקומנטרי של קלוד לאנצמן - "שואה", שמבהיר את הסיבה לחובה הזו יותר מכל. בימים הקשים של גטו ורשה, נפגשו ליאון פיינר מהבונד ומנחם קירשנבוים מהציונים הכללים עם נציג המחתרת הפולנית, יאן קארסקי. קארסקי היה איש הגון, איש רגיש. הם התחננו בפניו שיזעיק את מצפון העולם נגד הפשעים הנאצים. הוא תיארו לו, הראו לו את הדברים הנוראים, אך ללא הועיל. והם אמרו לו: עזור לנו, אין לנו מדינה שלנו, אין לנו
ממשלה, אין לנו אפילו קול בין העמים. והם צדקו. לפני שבעים שנה לא הייתה לעם היהודי לא היכולת המדינית להזעיק את האומות ולא היכולת הצבאית להגן על עצמו. אבל היום ברוך השם המציאות שונה. היום יש לנו מדינה, היום יש לנו צבא. יש לנו היכולת, החובה והנחישות להגן על עצמנו.
כראש ממשלת ישראל לעולם לא אירתע מלומר את האמת לאומות, גם כשאמת זאת איננה נוחה. אני אומר את האמת באו"ם, אני אומר את האמת בוושינגטון, בירת ידידתנו הגדולה ארצות הברית, וגם בבירות חשובות אחרות, ואני אומר את האמת כאן בירושלים, על האדמה רווית הזיכרון של יד ושם. ואמשיך לומר את האמת לעולם, אבל בראש ובראשונה לעמי, שאני יודע שהוא חזק דיו כדי לשמוע את האמת. האמת היא שאירן חמושה בנשק גרעיני, היא איום קיומי על מדינת ישראל. האמת היא שאירן גרעינית מהווה איום מדיני גם על מדינות אחרות באזור ואיום חמור על השלום העולמי. והאמת היא שחובה למנוע מאירן להשיג נשק גרעיני. זוהי חובתו של העולם, אבל מעל לכל זוהי חובתנו.
זיכרון השואה איננו רק עניין טקסי, זה איננו רק עניין של זיכרון היסטורי. זיכרון השואה הוא ציווי מעשי להפיק את לקחי העבר, כדי להבטיח את אושיות העתיד. לעולם לא נטמון את ראשנו בחול. עם ישראל חי. ונצח ישראל לא ישקר.
