כבר 25 שנה אני חי נפשית ופיזית בקו תל אביב - ורשה. רק 4 שעות טיסה מפרידות בין העולמות השונים האלה, בין מקום שנראה לזמן מה כמקום שסימל את קיצו של העם היהודי, ובין מקום המבטא לאומיות, יהדות וציונות מתחדשת ופורחת. 4 שעות בין מקום של אובדן, כליון, הרס ורוע לבין מקום של בניין, צמיחה, מציאת דרך וטוב המופנה לעולם כולו.
ב-25 השנים האחרונות, כבן להורים ניצולי שואה שהצליחו להישאר בחיים תחת הדורסנות הגרמנית, חינכתי ולימדתי תלמידים רבים את נושא השואה. במסגרת הלימודים, יצאנו יחד למסע של "גילוי" באדמת פולין. הדרכתי קבוצות ואף זכיתי להעמיד תלמידים שהם מדריכי קבוצות ומובילים בני נוער על אדמת פולין הטומנת בין רגביה מציאות חיים אל-אנושית של רוע ושטניות מחד, ועל-אנושית של תעצומת נפש ורוח מאידך.
האתגר - לשתף את הילדים
השנה עמדתי לפני אתגר לא פשוט אך ייחודי. הדרכתי משלחת נוער לפולין אשר בה נכחו שניים מילדיי הלומדים במוסדות חינוך שונים, אשר חברו אלי ליציאה משותפת למסע בפולין. אודה, עצם ההכרעה האם להדריך את הקבוצה שילדיי הם חלק ממנה לא הייתה פשוטה - האם אצליח לספר, לשתף, לחוות ולהעביר את סיפור המקום, הזמן, הדילמה, האתגר, ההתמודדות, האמונה, האנושיות והסבל - כשצופים בי בניי. האם בנתיב הייסורים והעוצמה שאני מוביל גם דרך סיפורי הוריי ז"ל נצליח לעמוד יחדיו, שלושה דורות חיים וקיימים, או שמא אקפא מעוצמת המעמד והתחושה.
חששתי ותהיתי איך היה אבי ז"ל מספר לנכדיו בעיירה החסידית גור את חוויותיו כילד, כפי שזכיתי אני לשמוע ולראותו מדגים. אך יותר מכל היה לי קשה לעמוד איתם שם בנקודת הסלקציה במחנה המוות אושוויץ, לתאר את אשר ארע שם ולהשמיע להם את צעקת הצוואה שסבא שמואל מאיר צועק לבתו גולדה (אימי, סבתם), כשאחד מבניי העומד איתי שם קרוי על שמו - שילה מאיר.
מפגש ההיכרות של סבא וסבתא
אילולא ראיתי בזמנו את אבי עומד שם כצוק איתן ומספר זאת כאילו לא הוא היה זה שחווה זאת באופן אישי - אני מסופק אם היה בי הכוח לעמוד מחובק איתם ולהמשיך לספר ולהוביל את המסע. לעמוד בערב שבת, בצריף נשים באושוויץ ולספר על מפגש היכרותם של אבי ואמי, שני אודים מוצלים בצריף בברגן-בלזן לאחר המלחמה. אמי (סבתם), הייתה אז שלד אדם שביקשה נר להדליק לקראת שבת הקרבה. בקשתה הציתה בליבו של הנער שהיה אז אבי את ההבנה, כי זו היא אשתו. לעמוד שם, להציף ולהציג לילדיי - את סבם וסבתם.
באותו רגע הבנתי שאני לא זכיתי לכך. אצלי המושג סבא-סבתא היה ונשאר ערטילאי. לא יכולתי לדעת ממש מי היו סבי וסבתי ובוודאי לא כיצד הם נראו כשאף תמונה שלהם לא שרדה.
בימים אלה, אני חש בצורך להזכיר לעצמנו, אלו שנמצאים במנהרת ההנחלה, שבעצם, בפולין אנו מספרים לילדינו סיפור ובאמצעותו מחברים אותם לעבר ההיסטורי שלהם, המוביל לעתיד בעל משמעות..